תאונת דרכים קטלנית היא נישה ייחודית בתחום דיני התעבורה, הדורשת משאבים וידע ייחודיים על מנת להתמודד בצורה מוצלחת עם האירוע המצער.
תאונת דרכים קטלנית היא תאונת דרכים בה נהרג אדם.
ברגע שתאונת דרכים מוגדרת כתאונה קטלנית, היא “זוכה” לטיפול ייחודי של כל הגורמים עקב הרגישות של העניין.
תאונת דרכים קטלנית היא אירוע מצער לשני הצדדים, לצד הפוגע ולצד הנפגע (או בני משפחת המנוח/ה) שכן שני הצדדים “נפגשו” באופן מקרי, וכתוצאה ממפגש זה, אחד הצדדים נהרג, וכנגד הצד השני ברב המקרים יוגש כתב אישום חמור בגינו צפוי להגיע אל מאחורי סורג ובריח.
לדעת רב הציבור, תאונה קטלנית נגרמת כתוצאה מעבירת תעבורה חמורה כגון נהיגה בשכרות, נהיגה במהירות מופרזת, חציית פס הפרדה רצוף ועוד.
ברב המקרים, תאונת דרכים קטלנית נגרמת עקב חוסר זהירות ורשלנות רגעית, וכל נהג עלול לגרום תאונת דרכים קטלנית.
במקרים רבים, נהג אשר גרם לתאונת דרכים קטלנית, הוא נהג נורמטיבי לחלוטין, בעל וותק נהיגה ניכר וללא הרשעות קודמות בתחום התעבורה או הרעשות מינוריות לחלוטין. תאונות דרכים קטלניות לא נגרמות לאו דווקא על ידי “עברייני תעבורה סדרתיים”.
תאונת דרכים קטלנית מוגדרת למעשה על ידי סעיף האישום המיוחס לנהג, ובמקרה כזה קיימים שני חיקוקי אישום עיקריים:
סעיף 64 לפקודת התעבורה:
“העובר עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל”ז-1977 תוך כדי שימוש ברכב, דינו – מאסר שלוש שנים ולא פחות משישה חדשים; אולם רשאי בית המשפט, אם ראה שהנסיבות מצדיקות זאת, שלא לפסוק מאסר מינימום כאמור מטעמים שיפרש בפסק הדין”
סעיף 304 לחוק העונשין, תשל”ז-1977:
“הגורם ברשלנות למותו של אדם, דינו – מאסר שלוש שנים”.
סעיף 298 לחוק העונשין:
“הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה, ודינו – מאסר עשרים שנה”.
רב עבירות התעבורה הן עבירות מסוג עוון והגורם המטפל בתיקים אלה הוא התביעה המשטרתית הצמודה לכל בית משפט לתעבורה. תאונות דרכים שבה נהרג אדם מסווגות לשתי קטגוריות וזאת בהתאם לסעיף האישום המיוחס לנהג: עבירה מסוג עוון או עבירת פשע.
סעיף 24 לחוק העונשין קובע עבירת “עוון” מהיא:
“עבירה שנקבע לה עונש מאסר לתקופה העולה על שלושה חודשים ושאינה עולה על שלוש שנים; ואם העונש הוא קנס בלבד – קנס העולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום”.
לפי סיווג זה עבירה של גרימת מוות ברשלנות מוגדרת כעבירת עוון. סעיף 60(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ”ב-1982 קובע חריג לפיו:
“חומר שהושג בחקירה בעבירת פשע למעט עבירות כאמור בסעיפים קטנים (ג) ו–(ד), או בעבירת עוון המנויה בחלק א’ לתוספת הראשונה א’, תעבירו המשטרה לפרקליט מחוז, לטיפולו של פרקליט”.
תוספת ראשונה א’
חלק א’: עבירות עוון בטיפול הפרקליטות
(34) גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק.
במילים אחרות, למרות שעבירת גרימת מוות המוגדרת כעבירת עוון, ולכאורה הגורם המטפל היא התביעה המשטרתית, סעיף 60(ב) לעיל קובע חריג כי גרימת מוות ברשלנות תהיה בטיפול בלעדי של הפרקליטות.
העונש המרבי בגין עבירת ההריגה היינו עד 20 שנות מאסר, עבירת ההריגה מוגדרת כעבירת “פשע” – ” עבירה שנקבע לה עונש חמור ממאסר לתקופה של שלוש שנים” (ראה סעיף 24 לחוק העונשין, לעיל)
עבירת הריגה המוגדרת כעבירת “פשע”, ממילא מטופלת על ידי הפרקליטות.
לפיכך כל תאונת דרכים שבה נהרג אדם, המוגדרת כקטלנית, מועברת לטיפול ייחודי של יחידות הפרקליטות השונות ברחבי הארץ, כאשר לצורך העניין, ישנם 6 מחוזות פרקליטות הפרוסות ברחבי הארץ.
פסילה מנהלית
ברגע התרחשות התאונה, נקראים לזירת האירוע הגורמים הרלוונטיים: משטרה ובפרט בוחן משטרתי הבוחן את הזירה מכל ההיבטים, מגן דוד אדום המטפל בפצועים ומפנה נפגעים, מכבי אש במקרה ונדרש חילוץ מסובך מתוך כלי הרכב הפגועים ואנשי זק”א.
סעיף 47 לפקודת התעבורה קובע:
(א) בסעיף זה, “קצין משטרה” – קצין משטרה בדרגת מפקח ומעלה.
(ב) היה לשוטר יסוד סביר להניח כי נהג עבר לעיניו עבירה מן העבירות המפורטות בתוספת הרביעית, או כי בשל עבירה שעבר הנהג אירעה תאונת דרכים שבה נהרג אדם או נחבל, או ניזוק רכוש, רשאי השוטר לדרוש מהנהג להילוות אליו אל קצין משטרה או ליטול ממנו את רישיון הנהיגה שלו.
(ג) (1) נטל השוטר את רישיון הנהיגה כמפורט בסעיף קטן (ב), ייתן לנהג אישור על נטילת הרישיון וזימון להופיע, בתוך שלושה ימים במועד שיקבע, בפני קצין משטרה, לצורך החלטה בדבר פסילת רישיון הנהיגה שלו; אישור שניתן כאמור יראו אותו כרישיון הנהיגה שניטל וזאת עד למועד שנקבע לזימון הנהג בפני קצין המשטרה.
(2) בזימון האמור בפסקה (1) יובהרו תוכנן של הוראות סעיפים קטנים (ו) ו-(ז), וכן יפורטו בו מקום ומספר טלפון לקבלת תוכן החלטתו של קצין המשטרה.
(ד) לא נטל השוטר את רישיון הנהיגה כמפורט בסעיף קטן (ב), רשאי הוא לתת לנהג זימון כאמור בסעיף קטן (ג).
(ה) היה לקצין משטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג שביצע את העבירה לפי סעיף קטן (ב) ינהג כלהלן, לפי העניין:
(1) בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם – יפסול את הנהג מהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 90 ימים;
(2) בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נחבל אדם או ניזוק רכוש – רשאי הוא לפסול את הנהג מהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 60 ימים;
(3) בעבירה מן המפורטות בתוספת הרביעית – רשאי הוא לפסול את הנהג מהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 30 ימים.
סעיף 47 לפקודת התעבורה דן בסמכויות קצין משטרה בדרגת מפקח ומעלה לפסול את הנהג מלקבל ומלהחזיק רישיון נהיגה לתקופות שונות.
הסעיף הרלוונטי לעניינו הוא סעיף קטן (ה) ו-(ה)(1). ברגע שקם יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד נהג אשר גרם לתאונת דרכים בה נהרג אדם, יפסול את הנהג מלקבל ומלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 90 ימים.
יסוד להניח, הוא רף ראייתי נמוך ביותר, ודי במסמכים בודדים על מנת להקים רף ראייתי שכזה. במקרה כזה, החוק מחייב את הקצין לפסול את רישיון הנהיגה ולא משאיר לו כל שיקול דעת.
להבדיל, מסעיפים קטנים (ה)(2) ו-(ה)(3) הדן בעבירות אחרות (קלות יותר), החוק משאיר לקצין שיקול דעת בדמות “רשאי” להבדיל מ”יפסול”. מכאן, בתאונת דרכים קטלנית, די ביסוד להניח כי יוגש כתב אישום, כדי לפסול את הנהג מלקבל ומלהחזיק רישיון נהיגה ל-90 ימים לפחות.
”סמכות הפסילה המינהלית מיועדת איפוא, בעיקרה, להגן על בטחון הציבור, ואין החוק מכיר בעילת פסילה הנסמכת על יסוד הרתעתי. אין לשלול את רישיון-הנהיגה של מי שאין חשש כי יהיה בהמשך נהיגתו סיכון ממשי.
ואולם, רואים בתאונה קטלנית כשלעצמה ראיה למסוכנותו של הנהג, ובהתקיים הרכיבים הקבועים בהוראת סעיף 47(ה)(1), חייב קצין המשטרה לפסול את הנהג מהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 90 ימים. זאת, להבדיל מפסילה מינהלית בשל מעורבות בתאונות אחרות ואי-ציות לתמרורים, על-פי סעיפים 47(ה)(2) ו-(3) לפקודה. בסעיפים אלה ניתן שיקול-דעת לקצין-המשטרה, אם להפעיל את סמכותו גם בהתקיים הרכיבים הקבועים בחוק, והסמכות תופעל רק אם נסיבות העבירה או עברו של הנהג מלמדים כי המשך נהיגתו עלול לסכן את ביטחון הציבור. ראו בש”פ 1661/91 צישינסקי נ’ מדינת ישראל, פ”ד מה(3) 145, בע’ 146.
5. אומנם, התוצאה הקטלנית אינה מצביעה, כשלעצמה, על רשלנות בדרגה המצדיקה פסילה, ובהליכים השיפוטיים אין מבחינים בין תאונה קטלנית לתאונות אחרות. בכל מקרה, על בית-המשפט לבחון את מסוכנות הנהג ולבטל את הפסילה מקום ששוכנע כי נהיגת הנהג לא תסכן את שלום הציבור. ברם, בהליך המנהלי המופעל בסמוך לאחר אירוע התאונה הקטלנית, חזקת המסוכנות בצירוף תקופת הפסילה המנהלית הארוכה יותר מאשר בגין עילות אחרות שאינן קשורות לגרימת מוות (סעיף 47(ה)(2) לפקודה – 60 יום; סעיף 47(ה)(3) לפקודה – 30 יום), משקפות תפיסה מוסרית, המכירה בקדושת חייו של אדם כערך יסוד. ומכאן גם התכלית המשנית שביסוד הפסילה, היא תקופת הצינון, על-פיה נמנע מנהג, שבנהיגתו קיפח חיי אדם, להמשיך לנהוג מיד לאחר מכן. ראו, למשל, בש”פ 5928/96 ארנפריד נ’ מדינת ישראל (לא פורסם).
אלא שהשימוש בסמכות הפסילה המינהלית מותנה בקיומן של ראיות לכאורה, המלמדות כי הנהג יועמד לדין בעבירה של גרימת מוות. ראו והשוו בש”פ 6221/94 הילמן נ’ מדינת ישראל, פ”ד מח(5) 215, בע’ 219. בהיעדר יסוד להעמדה לדין אין מקום לפסילתו המינהלית של הנהג”
דברי השופטת דרורנר בבש”פ 2177/98 ארנביב נ’ מדינת ישראל, ערר לבית המשפט העליון בגין דחיית בקשה לביטול פסילה מנהלית.
בבחינת הסמכות לפסול נהג למשך 90 ימים, נבדקת קיומן של ראיות מינימליות להגשת כתב אישום. בהתקיים רף ראייתי זה, קמה חזקת מסוכנות, כי הנהג אשר גרם לתאונה, מהווה סכנה לשלום משתמשי הדרך. למרות שהתכלית העיקרית היא להרחיק את הנהג “המסוכן” לכאורה מהכביש, תכלית משנית היא לצנן את הנהג אשר היה מעורב בתאונת דרכים קטלנית וזאת אף מהפן המוסרי, וכיבוד קדושת החיים.
במהלך 90 ימי הפסילה המנהלית בידי קצין, הרשות החוקרת – המשטרה – חוקרת את נסיבות התאונה, אוספת ראיות, מכינה את תיק החקירה ומכינה המלצה לפרקליטות המחוז, האם להגיש כתב אישום נגד הנהג החשוד ואם לגנוז התיק. תיק החקירה עובר לפרקליטות המחוז, ולאחר בחינת החומר פרקליטות המחוז מחליטה האם להגיש כתב אישום באם לאו.
עיקר הבדיקה של המשטרה, היא בדיקה עובדתית האם הנהג החשוד יכול היה למנוע את התאונה באם לאו, בפן העובדתי. כלומר, הבוחן המשטרתי, לאחר איסוף כל הממצאים בשטח וחקירת עדי ראיה, בודק ומחשב חישובית, בהתאם לפרמטרים שונים כגון מהירות נסיעה, מקדם החיכוך, שדה ראיה ועוד, האם נהג הספציפי יכול היה למנוע את התאונה באם לאו.
לאחר בחינה עובדתית, נבדקת בדיקה משפטית והיא למעשה האם הנהג החשוד, נהג בצורה סבירה והאם במידה והיה נוקט באמצעי זהירות סבירים, היה מונע את התוצאה הקטלנית.
זוהי בדיקה משפטית וזו תפקידה העיקרית של פרקליטות המחוז.
פעמים רבות, משטרת ישראל ממליצה שלא להעמיד אדם לדין בגין תאונה קטלנית לאחר בדיקה עובדתית, ואלם, לאחר בדיקה משפטית, פרקליטות המחוז מחליטה חרף המלצת המשטרה, להגיש כתב אישום.
בחלק מהמקרים, פרקליטות המחוז דורשת השלמת חקירה לצורך הוכחת נקודות מסוימות בחומר החקירה ולחזק את הראיות להוכחת נקודה מסוימת.
כל הבדיקות האלה, מתבצעות במהלך 90 הימים הראשונים, מיום התאונה הקטלנית, במהלכן הנהג החשוד פסול מנהיגה על ידי קצין.
לאחר תום כל הבדיקות העובדתיות והמשפטיות, ולאחר שפרקליטות המחוז, באישור פרקליט המחוז החליטו על הגשת כתב האישום, שלב גיבוש כתב האישום והחלטה מהם סעיפי האישום בגינם יוגש כתב האישום היא קריטית. סעיפי אישום עיקריים בגינם יוגש כתב אישום הם גרימת מוות ברשלנות או הריגה. להחלטה זו ישנן משמעויות רבות לעתיד התיק.
הבדל העיקרי הוא רמת הענישה. בגין עבירה של הריגה העונש הצפוי הוא תקופת מאסר של עד 20 שנות מאסר. מאחר ומדובר ברף ענישה גבוה מאד, נהג אשר מורשע בסופו של דבר בעבירה של הריגה, צפוי לתקופת מאסר מאחורי סורג ובריח (כמעט) באופן וודאי, השאלה היא משך המאסר.
כאשר עסקינן בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, רף הענישה הוא נמוך יותר, ועומד על עד 3 שנות מאסר. יחד עם זאת, למרות שלכאורה מדובר במאסר של “עד 3 שנות מאסר”, נהג אשר מורשע בסופו של דבר בעבירה זו, צפוי לתקופת מאסר לא מבוטלת, ובמידה ובית המשפט יסתפק בתקופה מאסר שאותה ניתן לרצות בדרך של עבודות שרות (עד 6 חודשי מאסר) מדובר בהצלחה עצומה. לצורך העניין, בית המשפט מסתפק בהטלת מאסר בדרך של עבודות שרות במקרים קלים יחסית בנסיבות חריגות.
עד 20 שנות מאסר.
הבדל נוסף הנגזר מסעיף האישום הוא סמכות עניינית של בית המשפט.
סעיף 40 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ”ד-1984 קובע:
“בית המשפט המחוזי ידון באלה;
(1) כל עניין אזרחי או פלילי שאיננו בסמכותו של בית משפט שלום”
סעיף 51 קובע:
“(א)בית המשפט השלום ידון באלה;
(1)(א) עבירות שעונשן קנס בלבד או מאסר לתקופה שאינה עולה על שבע שנים”.
עבירות שדינן עד 7 שנות מאסר סמכות עניינית נתונה לבית המשפט השלום (עבירה של גרימת מוות ברשלנות) ואילו כל עבירה שדינה 7 שנות מאסר ויותר (עבירת ההריגה), הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט המחוזי.
עבירה של גרימת מוות ברשלנות הינה בסמכות בלעדית של בית משפט השלום, מאחר וזאת עבירה פלילית לפי חוק העונשין. אולם סעיף 25 לפקודת התעבורה קובע:
“(א) מי שנתמנה שופט תעבורה לענין פקודה זו מוסמך לדון בעבירות אלה:
(6) עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל”ז-1977, שנעברה תוך כדי שימוש ברכב”;
כלומר, למרות שמדובר בעבירה פלילית, מאחר וזו עבירה שנעברה תוך נהיגת רכב, בית המשפט לתעבורה, קונה סמכות עניינית לדון בעבירה של גרימת מוות ברשלנות.
לפיכך, החלוקה היא כדלקמן: עבירה של גרימת מוות ברשלנות נידונה בבית המשפט לתעבורה (למעט חריגים) ואילו עבירה של הריגה נידונה בבית המשפט המחוזי.
סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי קובע:
“(א) רשות התביעה שאליה הועבר חומר חקירה הנוגע לעבירת פשע תשלח לחשוד הודעה על כך לפי הכתובת הידועה לה, אלא אם כן החליט פרקליט מחוז או ראש יחידת התביעות, לפי העניין, כי קיימת מניעה לכך”.
(ב) בהודעה תצוין כתובתה של רשות התביעה שאליה ניתן לפנות בכתב לבירורים ולהצגת טיעונים.
(ג) נשלחה הודעה לפי סעיף זה בדואר רשום, רואים אותה כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור מסירה.
”(ד) חשוד רשאי, בתוך 30 ימים מיום קבלת ההודעה, לפנות בכתב לרשות התביעה כאמור בסעיף קטן (ב), בבקשה מנומקת, להימנע מהגשת כתב אישום, או מהגשת כתב אישום בעבירה פלונית; פרקליט המדינה, פרקליט המחוז, ראש יחידת התביעות או מי שהם הסמיכו לכך, לפי העניין, רשאים להאריך את המועד האמור”.
במקרה ופרקליטות המחוז החליטה על הגשת כתב אישום בגין עבירה של הריגה, אשר הינה אחת מעבירות החמורות בדין הפלילי, עבירה המוגדרת כעבירת פשע, החוק מחייב לקיים שימוע לנהג החשוד. הליך השימוע הוא הליך שבו לחשוד/נהג או עורך דינו קמה זכות לטעון טענות בפני פרקליטות המחוז, מדוע לא להגיש נגדו כתב אישום בכלל, או לא להגיש כתב אישום בגין עבירה ספציפית בה הוא חשוד.
הצלחה בהליך שימוע נחשבת להצלחה אדירה, שכן במקרה כזה, התיק כלל לא מגיע לבית המשפט, דבר אשר חושף זמן רב, משאבים רבים, עגומת נפש, ויותר מכל, “חוסך” את העונש הצפוי או שמוגש כתב אישום בגין עבירה קלה יותר
לפיכך, ייצוג על ידי עורך דין תעבורה מקצועי, עשוי לחסוך את כל “החבילה” לעיל.
הפרקליטות עשויה להחליט על גניזת התיק או על הגשת כתב אישום בעבירה קלה יותר.
עילות סגירה נפוצות הן:
לנהג החשוד, אין סמכות לערר על ההחלטה להגיש כתב אישום, ובמקרה כזה, מרגע שהוחלט על הגשת כתב האישום, כל ההתנהלות הינה מול בית המשפט.
כאשר ההחלטה היא להגיש כתב אישום בגין עבירה של גרימת מוות ברשלנות, אין חובה לקיים שימוע היות וזו עבירה המוגדרת כעבירת עוון, אולם בחלק מן המקרים הפרקליטות מקיימת הליך שימוע וזאת לפנים משורת וללא שהדבר מחייב את הפרקליטות הלכה למעשה על פי החוק.
יסוד נפשי, הוא הסיבה המשפטית להבחנה בין שתי העבירות: גרימת מוות ברשלנות והריגה. מדובר בשתי עבירות פליליות פר אקלנס ולכן הניתוח המשפטי של העבירות האלה הוא פלילי במהותו.
יסוד נפשי בדין הפלילי היא סוגיה מאד רחבה הכוללת היבטים משפטיים ולבר משפטיים רבים. לא ניתן במסגרת מאמר זה להקיף את כל הסוגיות וכל הדקויות אלא רק להציג בקליפת האגוז מהו היסוד הנפשי והבחנה העיקרית (“כללי אצבע”) בין שתי העבירות לעיל.
”ההבחנה בין עבירת ההריגה לעבירת גרם מוות ברשלנות מצויה ביסוד הנפשי של העושה. בעוד שבעבירת גרם מוות ברשלנות נדרש יסוד נפשי של רשלנות (סעיף 21 לחוק העונשין), הרי שבעבירת ההריגה נדרש יסוד נפשי של מחשבה פלילית. מחשבה פלילית כוללת מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת תוצאות המעשה.
לעניין התוצאות דרושה פזיזות (שבאחת משתיים), שהיא לענייננו קלות דעת המתבטאת ‘…בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למונען’ (סעיף 20(א)(2) לחוק העונשין)”
ע”פ 6131/01 מדינת ישראל נ’ פרבשטיין, פ”ד נו(2) 20, 31.
סעיף 19 לחוק העונשין, התשל”ז-1977 קובע:
“אדם מבצע עבירה רק אם עשאה במחשבה פלילית, זולת אם-
1. נקבע בהגדרת העבירה כי רשלנות היא היסוד הנפשי הדרוש לשם התהוותה; או
2. העבירה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה”.
מרבית מעבירות התעבורה, הן מסוג אחריות קפידה, וסעיף 22 קובע:
“(ב) לא יישא אדם באחריות לפי סעיף זה (אחריות קפידה) אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה; הטוען טענה כאמור – עליו הראיה”.
עבירות מסוג אחריות קפידה הופכות למעשה את נטל ההוכחה כלפי הנאשם, ועל הנאשם להוכיח כי עשה כל שניתן לעשות כדי למנוע את העבירה, וכל שהמדינה (המאשימה) צריכה להוכיח זה את עצם התקיימות היסוד העובדתי של העבירה.
סעיף 20 לחוק העונשין מגדיר מהי מחשבה פלילית:
סעיף 21:
לעניין מחשבה פלילית מסוג כוונה, היא פחות רלוונטית לתאונות דרכים שכן תוצאה קטלנית אשר נגרמת כתוצאה מ”כוונה” איננה מהווה תאונת דרכים אלא אירוע מכוון, והעבירה המיוחסת בדרך כלל היא עבירת הרצח.
מכאן, תאונות דרכים וגם הקטלניות שבהן, כמעט ולא נגרמות כתוצאה מכוונה, אלא מאופן נהיגה לא זהיר של הנהג, אי נקיטה באמצעי זהירות הדרושים ו/או אגב ביצוע עבירות תעבורה.
בעבירת הרשלנות בית המשפט בוחן האם נהג סביר – נורמה משפטית הנקבעת על ידי בית המשפט – היה נוהג אחרת והאם יכול היה למנוע את התאונה. נהג אשר נהג ברשלנות וגרם לתוצאה קטלנית רואים בו כנהג שלא נקט באמצעי הזהירות הדרושים בזמן הנהיגה, התרשל, וגרם לתוצאה הקטלנית.
בית המשפט קובע קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, חובת זהירות ברמה הנורמטיבית שאותה חב הנהג כלפי ניזוק פוטנציאלי, וחובת זהירות פרטנית כלפי הניזוק הספציפי, בהתאמה. במקרה ובית המשפט קובע כי הנהג לא נקט באמצעי הזהירות הסבירים – אשר גם אלה נקבעים על ידי בית המשפט בכלים משפטים – בית המשפט קובע כי הנהג התרשל. נהג אשר התרשל, מורשע בעבירה של גרימת מוות ברשלנות.
בדרך כלל, אישום בעבירה של גרימת מוות ברשלנות הוא כתוצאה מעבירת תעבורה של חוסר תשומת לב/חוסר זהירות ועבירות תעבורה אשר היסוד הנפשי שלהן הוא אחריות קפידה, אך בצירוף התוצאה הקטלנית, הדבר מוביל לאישום זה. למשל:
כאמור לפזיזות ישנה הבחנה של אדישות וקלות דעת. ההבדל העיקרי בין שני סוגי הפזיזות מתבטא בדרך כלל ברמת הענישה. בעוד שנהג אשר נהג באדישות אינו זוכה לכל הקלה בענישה הרי שנהג אשר נהג בקלות דעת, “זוכה” להחמרה בענישה עקב הסיכון הבלתי סביר שהוא נקט אגב פעולות נהיגה.
נהג אשר עובר עבירת תעבורה חמורה בהיותו מודע כי אופן נהיגתי מסוכן, מקים למעשה יסוד נפשי של מחשבה פלילית בכך שהוא מודע לטיב המעשה המסוכן שבו הוא נוקט, ומודע לקיום האפשרות כי תיגרם תוצאה קטלנית כתוצאה מנהיגתו הפזיזה.
ניתן לומר, כי דיני התעבורה מקימים חזקת ידיעה, כי במידה ועברת עבירת תעבורה כלשהי בכלל ועבירה חמורה בפרט, היית מודע לחומרת המעשה, ולאפשרות כי אופן הנהיגה יגרום לתוצאה הקטלנית.
לפי פסיקת בתי המשפט ניתן לראות באופן כללי כי גרימת תוצאה קטלנית כתוצאה מעבירות תעבורה מסוימות, תיוחס עבירת ההריגה:
רשימת העבירה המתייחסת הן לעבירה של גרימת מוות ברשלנות והן להריגה אינן ממצות ואינן מחייבות, וסעיף האישום נתון לשיקול דעת מאד רחב של הפרקליט הבוחן את חומר הראיות, ונסיבות נוספות.
למשל, תיק תאונת דרכים שהיה בטיפולינו, חייל בודד מיחידה קרבית הואשם כי גרם לתאונת דרכים בה נהרג חברו הטוב ביותר.
הלקוח שלנו פנה שמאלה בצומת מוסדרת תוך חציית נתיב נסיעה נגדי. מנגד, בנתיב הנגדי הגיע אוטובוס נוסעים של אגד. בנסיבות רגילות, הלקוח היה מואשם בעבירה של גרימת מוות ברשלנות היות ולא שם לב לתנאי הדרך, לא שם לב לאוטובוס וגרם לתאונה.
אבל, וזה אבל חשוב: בעדותו במשטרה, ציין, כי ראה את האוטובוס וחשב כי יספיק לעבור ולחצות את הצומת לפניו. כלומר, היה מודע לנסיבות ולאפשרות גרימת התוצאה מתוך תקווה למנוע את התוצאה הקטלנית. בנסיבות אלה, הלקוח שלנו הואשם בעבירה של הריגה.
לאחר משא ומתן מול הפרקליטות, הצלחנו בסופו של דבר לשכנע כי אמנם קיימת אשמה מצד הנהג שלנו, אולם ברף הנמוך של רשלנות, כלומר גרימת מוות ברשלנות ולא הריגה ובמקום עונש של שנות מאסר, נשלח לחודשים בודדים במסגרתם עשה עבודות שרות.
דוגמה נוספת היא ע”פ 9956/05 אסף שי נ’ מדינת ישראל, נהג משאית הואשם כי סטה מנתיב הנסיעה, התנגש ברכב וגרם לתוצאה קטלנית. בנסיבות רגילות, היה מואשם בעבירה של גרימת מוות ברשלנות עקב נהיגה בחוסר זהירות.
אולם, בהודעתו השנייה במשטרה ציין כי טרם התאונה הצית סיגריה ועיין בזמן הנהיגה, במפת דרכים. העבירה הנלווית אשר יוחסה למערער הייתה עבירה בניגוד לתקנה 26(4) לתקנות התעבורה, נהיגה בהעדר שליטה. כלומר, כאשר המערער אסף שי, ידע שהוא נוהג רכב ללא אפשרות ממשית לשלוט בו, היסוד הנפשי הפך מרשלנות למחשבה פלילית מסוג פזיזות.
“למזלו” של אסף שי, לפני שנחקר בחקירה השנייה, לא הוזהר כראוי בדבר זכותו להיוועץ עם עורך דין, וכך פסק הדין הפך למעשה לפסק דין תקדימי, שבו בוטלה הודעתו של אסף שי במשטרה בה מודה כי עיין במפת דרכים בזמן נהיגה, וביטול ההודעה, הביא לזיכויו מעבירת הריגה והרשעה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות.
סעיף 46ב לפקודת התעבורה קובע:
“(א) הוגש כתב אישום נגד בעל רישיון נהיגה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם, יורה בית המשפט על פסילתו מהחזיק ברישיון נהיגה עד למתן פסק דין בעניינו.
(ב) בטרם יורה בית המשפט על פסילה כאמור בסעיף קטן (א), ייתן בית המשפט לנאשם הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו, ורשאי הוא שלא להורות על פסילה כאמור, אם שוכנע, מנימוקים שיפרש, כי אין בנהיגה על ידי הנאשם משום סכנה לציבור.
(ג) הורה בית המשפט על פסילה כאמור בסעיף קטן (א), רשאי הוא לדחות את מועד הפסילה למועד שיקבע”.
אישום בתאונת דרכים קטלנית, מקים חזקת מסוכנות כנגד הנאשם. האינטרס הציבורי דורש להרחיק נהג אשר בנהיגתו גרם לתאונת דרכים בה נהרג אדם, עוד בטרם תתברר אשמתו של הנהג.
הדין הפלילי מטיל נטל הוכחת האשמה ומסוכנות של נאשם, על המדינה. סעיף זה (46ב), הופך את הנטל וקובע חזקה, שאדם אשר מואשם בתאונה בה נהרג אדם, בית המשפט יורה – מלשון ציווי – על פסילתו מלנהוג.
בניגוד לסעיף 47(ה) לפיו לקצין המשטרה אין שיקול לגבי הפסילה המנהלית של 90 יום, לבית המשפט נשאר עדיין השיקול דעת לבחון את המסוכנות של הנהג, ובמידה והנהג מצליח לסתור את חזקת המסוכנות כתוצאה מהתאונה הקטלנית, ומוכיח כי המשך נהיגתו לא יסכן את הציבור, רשאי מנימוקים מיוחדים שלא לפסול את הנהג עד תום ההליכים.
חשוב לציין, פסילה עד תום ההליכים, באה עוד בטרם התבררה אשמתו של הנהג ומגיע בשלב המשפטי הראשוני, השלב שבו התיק מגיע לבית המשפט ומוגש כתב האישום. למעשה רק עם הגשת כתב האישום לבית המשפט, מתחילים ההליכים בבית המשפט, אולם
ייצוג על ידי עורך דין תעבורה עוד בטרם הגשת כתב האישום, עשוי למנוע את עצם הגשת כתב האישום
סעיף 46ב הוא סעיף מיוחד: הגשת כתב אישום (המבוסס על ראיות לכאורה) קובע חזקה לפיה יש ראיות לכאורה לאשמת הנהג וסעיף 46ב קובע חזקת מסוכנות, ועל הנהג להפריך את החזקה. בנוסף, בניגוד לסעיף 46 המקנה סמכות לבית המשפט לפסול נהג למשך 6 חודשים או לתקופה ארוכה יותר מנימוקים מיוחדים, סעיף 46ב מסמיך את בית המשפט כעניין שבשגרה לפסול את הרישיון וזאת עד לתום ההליכים, גם אם ההליכים מתנהלים מספר שנים.
תאונות דרכים קטלניות, הם התיקים המסובכים ביותר בתחום התעבורה היות והם בעלי אופי פלילי מובהק, רב התיקים הם מאד רגישים מבחינה אנושית, התיקים מסובכים משפטית עקב הסוגיות המשפטיות הרבות ובירור העובדות שהוא קריטי לטיפול נכון בתיקים אלה.
במשרד עורכי דין סטולר ושות’, מחלקה מיוחדת לטיפול בתיקי תאונות דרכים קטלניות, המנוהלת על ידי עורכי דין בעלי וותק ברשויות התביעה והרשות החוקרת ובעלי הצלחות חסרות תקדים בייצוג נהגים שהואשמו בתאונה קטלנית.
משרדנו בחדרה
רחוב הלל יפה 11
טלפון: 073-3753331
פקס: 077-2088000
משרדנו בחיפה
שד’ בן גוריון 21
בית הקשתות, קומה ג’ , המושבה הגרמנית
טלפון: 073-3753331
פקס: 077-2088000
פקס נוסף: 04-8537666
משרדנו באילת
יותם 1
טלפון: 073-3753331
פקס: 077-2088000
משרדנו בתל אביב
רחוב שוקן 26
קומה 3, מול בית המשפט לתעבורה
טלפון: 073-3753331
פקס: 077-2088000
פקס נוסף: 03-5408784
