הסניגורים טענו כי בוחן התנועה לא ביצע את הבדיקה המלאה בזירת התאונה הקטלנית. השופטת הסכימה והעבירה ביקורת: “התנהגותו ונסיעתו של נהג האופנוע לא נבדקה לעומק”
בית המשפט לתעבורה בנצרת נתן פסק דין בתיק סאלח סתאוי (28) ממגאר שליד כרמיאל, לאחר שהואשם בעבירות של נהיגה בקלות דעת וגרימת מוות ברשלנות של אישה שרכבה על אופנוע בצפת לפני כשלוש שנים.
לפי כתב האישום שהוגש נגד הנאשם, ב-2 באוקטובר 2019 סמוך לשעה 12:12, הוא נהג במשאית ברחוב האחד עשר בעיר צפת לכיוון בית ספר נועם.
באותה העת, רכב ת”א באופנוע מסוג הונדה, ויחד איתו ישבה רימה סברדלוב (21) ז”ל כאשר שניהם חובשים קסדות מגן. מכתב האישום עולה כי הנאשם נהג את המשאית בכביש בקלות ראש וברשלנות, ובהגיעו לצומת פנה שמאלה בנהיגה רציפה מבלי שנתן זכות קדימה לאופנוע שהגיע ממול וחסם את נתיב נסיעת האופנוע. כתוצאה מכך התנגש האופנוע בגלגל אחורי ימני של המשאית ונפל על הכביש, כאשר כתוצאה מהתאונה, המנוחה נפצעה אנוש ומספר ימים לאחר מכן נקבע מותה. בנוסף ת”א נפצע קשה.
הנאשם שיוצג של ידי עו”ד יאיר סטולר ועו”ד ולאדי טטלבוים, הודה בנהיגה ובתוצאות התאונה אך כפר בנהיגה ברשלנות ובאי מתן זכות קדימה לאופנוע, וכן כפר בגרימת התאונה שהביאה למותה של המנוחה ולחבלות לת”א.
הסניגור טען במהלך המשפט כי הבוחן שחקר את התאונה כשל בעבודתו ולא בבדיקות שביצע בשטח – אם כי בבדיקות שלא ביצע. הטענה המרכזית של הסניגור היא שמרגע שהגיעו הבוחנים לשטח, “הם החליטו שמי שאשם בתאונה הוא נהג המשאית”.
“חקירת התאונה מטרידה”
בחקירתו הנגדית של הבוחן, טענה ההגנה כי מתשובותיו של הבוחן ניתן ללמוד שלדעתו מדובר באחריות קפידה, בזמן שלמעשה לטענת המאשימה מדובר בקלות ראש ורשלנות שאותה יש להוכיח.
לשאלת הסנגור בעניין קביעת מרחקים וזמנים על פי סרטוני מצלמות המשאית, השיב הבוחן כי “על סמך המצלמות לא ניתן לקבוע מרחק ולא ניתן לקבוע מהירות”. בהמשך אמר “זו הערכה… ההערכות נעשו על מנת להציג לבית המשפט משהו שיכול לייחס על סמך התמונות. לא ניתנה קביעה בשום מקום לגבי אותם מרחקים”. כלומר הבוחן אישר כי קביעת המרחק הינה הערכה בלבד, כי לא ניתן על סמך המצלמות לקבוע מרחק האופנוע מהצומת או את מהירות נסיעתו.
הנאשם סיפר בחקירתו כי ביום האירוע נהג באזור צפת במסגרת עבודתו במשאית. הוא רצה לפנות שמאלה, תוך כדי האטה הסתכל לכיוון הכביש קדימה לראות אם יש תנועה ולא ראה כלום. הוא פנה שמאלה, ואז כשנכנס כמעט עד הסוף לצומת הרגיש את המכה מאחורה. לדבריו הוא עצר, ירד מהמשאית וראה את המנוחה ואת הפצוע על האספלט ומיד התקשר למד”א.
השופטת יסמין כתילי קבעה כי הוכח שמהירות נסיעת האופנוע הייתה גבוהה בהרבה מהמהירות המותרת לנסיעה במקום שהיא מוגבלת ל-50 קמ”ש. “הדעת נותנת כי מרגע שהנאשם החל בפנייה הרי תשומת לבו ומבטו מופנים לעבר הפנייה שמאלה. אוסיף כי ספק אם יכול היה הנאשם להבחין באופנוע… בהינתן שמדובר בעצם קטן המגיע ממרחק במהירות גבוהה מאוד וכאשר אף קיים ספק אם פנס האופנוע דלק… במצב דברים זה, בו הראיות המרכזיות מבוססות על הערכות כלליות בלבד ולא על נתונים מוצקים וחישובים מדויקים, אין בהן די להביא להרשעת הנאשם”.
השופטת לא חסכה ביקורת על המשטרה ועל התביעה: “בהקשר זה אציין מספר עובדות מטרידות, מהן נלמד כי חקירת התאונה התמצתה בעיקר במישור של טעות אנוש של הנאשם, ואילו התנהגותו ונסיעתו של נהג האופנוע לא נבדקה לעומק ולא בוצעו פעולות חקירה מהותיות, שהחשובה ביניהן הינה חקירת ת”א”.
לסיכום אמרה כי “התביעה נשענה על שתי ראיות מרכזיות; האחת – דוח הבוחן המשטרתי ומסקנותיו, השנייה – ‘ראיית הזהב’ כפי שכינה התובע את הסרטונים ממצלמות המשאית. לטעמי אין בראיות אלה די כדי להוכיח אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר”.
