עורך דין תאונות דרכים

תוכן עניינים

מדי יום מתרחשות עשרות אם לא מאות תאונות דרכים, כאשר רב התאונות כלל לא מדווחות ולא מטופלות על ידי גורמי האכיפה.

חלק גדול מתאונות דרכים לא מדווחות למשטרה אם בגלל שהמזיק עזב את המקום ולא השאיר כל פרט מזהה (חוסר ראיות) או בשל הנזק המזערי שאינו מצדיק פנייה למשטרה (חוסר עניין לציבור).

​משטרת ישראל מגדירה תאונת דרכים כאירוע שאירע עקב עבירת תעבורה ובשל הימצאו של רכב ו/או הולך רגל בדרך, וכתוצאה מכך נפגע אדם או נגרם נזק לרכוש.

​חשוב לציין כי הגדרת תאונת דרכים לפי דיני התעבורה שונה מההגדרה בדיני הפלת"ד (חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים) ולא כל תאונה המוגדרת כתאונה לפי הפלת"ד, "זוכה" לטיפול של גורמי האכיפה.

vid-img1
נגן וידאו

מתי יוגש כתב אישום בגין תאונת דרכים​

היות ותאונת דרכים מתרחשת עקב עבירה, ולצורך העניין אין נפקא מינא אם מדובר בעבירת תעבורה, השאלה אם לטפל בעניין מבחינה משפטית נקבע לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התמש"ב-1982:

  1. "ראה תובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שאין במשפט עניין לציבור; ואולם החלטה שלא להעמיד לדין, בשל היעדר עניין לציבור תהיה באישור בעל תפקיד כלהלן:

  2. פרקליט מחוז או פרקליט בכיר שהוא הסמיכו לכך – בעבירות פשע או עוון, שחומר החקירה בהן הועבר לטיפולו של פרקליט לפי סעיף 60; (רלבנטי לתאונות דרכים קטלניות)

  3. קצין משטרה המשמש כתובע, שהמפקח הכללי של המשטרה הסמיכו לכך – בעבירות שאינן פשע, למעט עבירות עוון שההחלטה בעניינן מתקבלת בידי בעל תפקיד כאמור בפסקאות (1) או (2);

  4. על החלטה שלא להעמיד לדין תימסר לחשוד הודעה בכתב שבה תצוין עילת סגירת התיק והחשוד יהיה רשאי לפנות לתובע שסגר את התיק בבקשה מנומקת לשנות את עילת הסגירה; תיק שנסגר מחוסר אשמה, יימחק רישומו מרישומי המשטרה".

סעיף 62 לחסד"פ קובע שני תנאים מצטברים לשם הגשת כתב אישום בגין תאונת דרכים:

ראיות לכאורה​

כמו בכל משפט, כל שכן במשפט פלילי, על מנת להוכיח אשמה של נהג בגרימת תאונת דרכים, על המדינה – המאשימה המגישה כתב אישום – להוכיח כי נהג פלוני עבר עבירת תעבורה שגרמה לתאונת דרכים. על מנת להוכיח זאת על המדינה להציג ראיות לבית המשפט המוכיחות מעבר לספק סביר את האשמה של הנהג לגרימת התאונה.

בין ראיות להוכחת אשמה של נהג ניתן למנות עדויות של מעורבים (הולכי רגל, נהגים אחרים, עדי ראיה), סימנים על הכביש (סימני בלימה, סימני החלקה, חריצים שנגרמו מחלקי מתכת, כתמי שמן/דם), סימנים על רכבים אחרים (סימני שפשוף, עיקום פח, סימני צבע) ועוד.

ראיות אלה בדרך כלל נאספות על ידי בוחן תנועה המגיע לזירת התאונה, מכין סקיצה ולאחר מכן תרשים של התאונה, דו"ח בוחן (שבו מפרט את כל נסיבות התאונה – הצדדים המעורבים, תנאי שטח, שדה ראיה, סימנים על הכביש, נפגעים ובסוף סיכום וממצאים).

בחלק מן המקרים ובתאונות הקשות יותר, הזוכות לתשומת לב מיוחדת של המשטרה, הממצאים נשלחים לבחינת המז"פ (מעבדה לזיהוי פלילי), מעבדה משטרתית הנוקטת באמצעים מדעים וטכנולוגיים לזיהוי וניתוח ממצאים ("גרסה ישראלית ל-CSI").

השאלה מהן ראיות לכאורה נבחנה בפסיקת בית המשפט העליון בבג"צ 2534/97 יהב נ' פרקליטות המדינה נא(3) 1, 31(1997), פסק דין מקיף של בית המשפט העליון הדן בשיקול דעת של התביעה לבחון ראיות ולהגיש כתב אישום בהתקיים ף הראיות הדרוש לשם כך, ולאחרונה ניתן פסק דין בבג"צ 8150/13 כרסנטי נ' מדינת ישראל וברזל.

בפסק דין זה, לקוח המשרד שייצגנו במשותף עם עו"ד יוסי יעקבי, זוכה בבית המשפט המחוזי בנצרת בגין עבירה של אי מתן זכות קדימה על מעבר חצייה אשר גרמה למותה של ילדה בת 14 וזאת לאחר שבית המשפט לתעבורה בצפת הרשיע אותו בעבירות אשר יוחסו לו ונשלח לתקופה לא מבוטלת מאחורי סורג ובריח, ואילו הורי המנוחה הגישו עתירה לבג"צ מאחר ופרקליטות המדינה נמנעה מהגשת ערעור "בגלגול שלישי" לבית המשפט העליון.

בהחלטתו קבע בג"צ כי השיקול הדעת של הפרקליטות לבחון את תיק משפטית ואם להגיש ערעור אם לאו הוא רחב ביותר, ואילו לגופו של עניין, בית המשפט קבע באופן תקדימי כי האחריות לגרימת תאונת דרכים על מעבר חצייה אינה מוחלטת וכי על המדינה להוכיח את האשמה כבכל תאונת דרכים אחרת.

עניין לציבור​

השאלה היא אינה מה מעניין את הציבור אלא מה מצדיק מבחינת האינטרס הציבורי, "למען יראו וייראו". כמעט בכל תאונה בה נפגע אדם, יוגש כתב אישום נגד האחראי לתאונה, בתנאי שיש ראיות לכאורה, גם אם הנפגע הוא זה שגרם לתאונה (אלא במקרים חריגים בהם לא יוגש כתב אישום נגד האחראי).

לגבי תאונות דרכים בהן נגרם נזק בלבד, יוגש כתב אישום במידה והנזק חמור ו/או עקב עבירת התעבורה חמורה אשר גרמה לנזק.

ישנם מקרים בהם יוגש כתב אישום בגין אירוע של תאונת דרכים על אף שהנהג לא עבר כל עבירת תעבורה אשר גרמה לתאונה ואינו אחראי לגרימת התאונה, אך מאחר ולא מילא אחר חובותיו של נהג אשר מעורב בתאונת דרכים, יוגש נגד הנהג כתב אישום בגין אי מילוי החובות ולא עקב גרימת התאונה, גם במקרה ונגרם נזק לרכוש בלבד!

אחריות לגרימת התאונה

​תאונת דרכים הוא אירוע אליו חשוף כל נהג באשר הוא. רב תאונות הדרכים מתרחשות עקב חוסר תשומת לב לתנאי הכביש ולחוסר ריכוז. החלק הארי של התאונות מתרחשות עקב חציית צמתים כגון אי ציות לאור אדום, אי מתן זכות קדימה ואי ציות לתמרור עצור, סטייה מנתיב/עקיפה.

בכל אלה הנהג חוצה את התנועה וכך, חוסם את דרכם של הרכבים בדרך החוצה, מה שמוביל להתנגשות ביניהם. מקרים אלה נגרמים לרוב עקב חוסר תשומת לב וחוסר זהירות ו/או נהיגה רשלנית.

​קלות ראש ורשלנות

​נהיגה רשלנית, זו עבירה המיוחסת לנהג בניגוד לתקנה 62(2) לפקודת התעבורה. מדובר במושג עמום ועל בית המשפט למלא בו תוכן:

"נוהג רכב בדרך בקלות ראש, או ברשלנות, או במהירות שיש בה בנסיבות המקרה סכנה לציבור, אף אם היא פחותה מן המהירות המקסימלית שנקבעה"

​רשלנות היא מושג הלקוח מדיני הנזיקין והוא מושג המגדיר הפרת חובת זהירות.

דיני התעבורה מפרטים באופן מדויק כיצד על הנהג לנהוג בצורה זהירה, באילו חובות לנקוט, באיזה נסיבות להאט את המהירות (תקנות 51 ו-52 לתקנות התעבורה, ראה "מהירות מופרזת"), מתי ולמי לתת זכות קדימה, קדימות במתן זכות קדימה ועוד.

הנחת דיני התעבורה, כי נהג אשר ינהג על פי כל כללי הזהירות המותווים בדיני התעבורה, לא יקלע למצב שבו יהיה אחראי לתאונת דרכים.

​כל דיני התעבורה, מטילים חובות תעשה (תן זכות קדימה, עצור) אל מול חובות על תעשה (אל תנהג במהירות מופרזת).

מי שלא נוהג לפי כללי הזהירות מפר בכך את חובות הזהירות בדיני התעבורה ובכך הוא מתרשל, התרשלות אשר עלולה לגרום לתאונת דרכים והגשת אישום בהתאם.

​נהיגה בחוסר זהירות

רף מחמיר פחות הוא נהיגה בחוסר זהירות לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה:

"לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות ובין השאר בסוג הרכב, במטענו, בשיטת בלמיו ומצבם, באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה בתמרורים, באותות שוטרים בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך"

​מדובר בחובה כללית לנהוג בזהירות תו מתן תשומת לב לכל תנאי הדרך והתאמת אופן הנהיגה לתנאי הדרך, שעת יממה, תנאי מזג האוויר, סוג הרכב ועוד.

​בדרך כלל סעיף זה מיוחס לנהג אשר לא עבר עבירה קונקרטית על פי דיני התעבורה אלא הפר חובה כללית, או לחילופין כאשר התוצאה של התאונה היא קלת ערך אם זה בהעדר נפגעים בגוף, ואם מדובר בנזק קל ביותר לרכוש.

​בתיק ת"ד (י-ם) 2136/05 מדינת ישראל נ' שוויקי, מבחין כב' השופט, ד"ר אברהם טננבוים בין שתי העבירות, נהיגה בקלות ראש בניגוד ל-62(2) לנהיגה בחוסר זהירות עבירה בניגוד לתקנה 21(ג):

​"על מנת להרשיע נהג בעבירה ע"פ ס' 62(2) לפקודה, על התביעה להוכיח קיומו של יסוד נפשי, קרי פזיזות או מעשה רשלנות רבתי, המגיע עד קלות דעת, וזאת, להבדיל מתקנה 21 (ג) אשר אינה דורשת כתנאי להרשעה הוכחת יסוד נפשי כלשהו, אלא רשלנות בלבד.

סעיף 62 (2) דורש כתנאי להרשעה מודעות לתוצאות המעשה… אלא שלעיתים התקנות בלבד לא מצביעות על חומרה מיוחדת בנסיבות המקרה הספציפי. לדוגמא, ייתכן ואדם נסע סטה ממסלולו ופגע ברכב המגיע ממול.

סתם סטייה מהווה עבירה על תקנה שאיננה מחייבת פסילה, אולם במקרה שלנו הייתה חומרה מיוחדת שכן הנהג שוחח בפלאפון ללא דיבורית וכך נגרמה הסטייה.

במקרים כגון אלו, ישנה הצדקה להחמרה ולהוספת הרכיב של הרשלנות על פי סעיף 62(2) המחייב ענישה מחמירה.

ייתכן גם ותהיה חומרה של יסוד נפשי. למשל, מעבר באור אדום לכשעצמו איננו מהווה עבירה שיש בחובה עונש של פסילת מינימום. אולם בד"כ העוברים באור אדום עושים זאת שלא במתכוון אלא מתוך שגגה או רצון להספיק לעבור.

אולם מי שבכוונה תחילה עובר באור אדום (למשל כדי להתחמק מניידת הרודפת אחריו), בוודאי ובוודאי יש כאן עניין של רכיב נוסף המחייבת את הרשלנות. שוב, אותה "תוספת יתירה" על המקרה הרגיל יכולה להתבטא ביסוד הנפשי או ביסוד העובדתי, אך צריכה להיות תוספת שכזו"

​ההבחנה בין שני סעיפי האישום היא דקה מאד ולתביעה נתון שיקול דעת רחב מאד לבחור את סעיף האישום המתאים, ובחלק ניכר מן המקרים מייחסים את שני האישומים גם יחד.

בתי המשפט נדרשים לעיתים רחוקות להכריע האם סעיף האישום נבחר כראוי ומהי דרגת הפרת החובה, נהיגה רשלנית או חסרת זהירות.

​שדה ראיה

אשמה של נהג בתאונת דרכים נקבעת כאשר נהג סביר, יכול היה למנוע את התאונה. על נמת לענות על שאלה זו, אחד הפרמטרים שחובה לבדוק הוא שדה הראיה אשר עמד לנגד עיני הנהג שעה שהתקרב למקור הסכנה.

בחינת שדה הראיה אינה טכנית אלה מהותית בכך שחשוב לבדוק, האם בתהחשב בכל נסיבות הדרך, ומהירות הנהג החשוד, היה שדה ראיה מספק על מנת להבחין, להגיב ולעצור בטרם תיגרם התאונה.

​במידה ונקבע ששדה הראיה היה קצר מדי, אזי אין מנוס לקבוע כי התאונה היא בלתי נמנעת ואין אשמה לנהג אשר גרם לתאונה, גם אם כתוצאה מכך נגרמה תוצאה קטלנית.

​אך יחד עם זאת, במידה ויקבע משפטית, כי בהתאם לתנאי הדרך, ובהתאם לשדה הראיה, על הנהג היה לנהוג בצורה איטית הרבה יותר, אזי, לא יהיה מנוס מלהגיש כתב אישום.

​בית המשפט הוא זה אשר בוחן האם מהירות הנסיעה התאימה לתנאי הדרך ולשדה הראיה אשר עמד לנגד עיני הנהג, בהתחשב בכל נסיבות הדרך.

בערעור פלילי בענייני תעבורה עפ"ת (נצ') 29470-07-10 פסמניק נ' מדינת ישראל, קבע בית המשפט המחוזי בנצרת:

"בשולי נקודה זו, לא למותר להעיר, כי גם אם היינו מניחים לצורך הדיון ששדה הראיה היה אכן מצומצם ל- 10 מטרים בלבד (על פי שיטת המערער), לא היה באמור כדי להפחית מרשלנות המערער ואולי אף היפוכם של דברים, שהרי אזי ללא ספק היה על המערער כנהג סביר להתאים את מהירות נסיעתו למצב שדה הראיה כך שהיה עליו לעצור את רכבו או לכל הפחות לנסוע "בזחילה", עד שישתפר שדה הראיה, כאשר כל התנהגות אחרת במקרה כזה, ובפרט נהיגה במהירות מופרזת כבענייננו, מהווה גם היא רשלנות".

​ערעור על הכרעת דין וגזר דין של בית המשפט לתעבורה בנצרת, בגינו הורשע נהג אשר נהג במהירות של 90 קמ"ש במקום מהירות של 50 קמ"ש ופגע בשני הולכי רגל אשר הלכו על הכביש בשעת לילה.

במהלך חקירת התאונה היו מחלוקות בין הבוחנים לגבי מהירות הרכב ושדה הראיה אשר עמד לזכות המערער, בסופו של דבר, לאחר שהוגש כתב האישום באיחור ניכר מאד יש לומר, המערער הורשע בבית המשפט לתעבורה, אשר לזכותו וותק של 36 שנות נהיגה, ולא נרשמה לחובתו ולו עבירת תעבורה אחת!

​במקרה זה הניח בית המשפט המחוזי וזאת אף לטובת המערער, כי שדה הראיה בכיוון נסיעתו היה מצומצם ביותר, וכל שיכול היה לראות היה למרחק של 10 מטרים בלבד, בזמן שמהירות הנסיעה המותרת במקרה זה היא 50 קמ"ש.

במהירות של 50 קמ"ש, רכב עובר מרחק של 13.88 מטר בשנייה. זמן תגובה הוא לכל הפחות 0.75 שנ'-1 שנ'. עד שהנהג היה מספיק רק לקלוט ולהבין מה מתרחש בדרכו ולהגיב, הרכב היה עובר מרחק של בין 10.41 מטר ל- 13.88 מטר. כלומר, הנהג לא היה מספיק להגיב כלל עד הפגיעה בהולכי הרגל. לפיכך בית המשפט קבע, כי אם תנאי הדרך לא מאפשרים לראות כלום, אז על נהג סביר לעצור(!) את הרכב או לכל הפחות לנסוע "בזחילה".

במקרה הזה כאמור, המערער נהג במהירות של 90 קמ"ש, שהיא כמעט כפולה מהמהירות המותרת ולכן בית המשפט המחוזי בנצרת החליט בסופו של דבר לדחות את הערעור.

​המערער במקרה זה נידון לשישה חודשי עבודות שרות ופסילה למשך 7 שנים, כאשר הפרקליטות הגישה ערעור על קולת העונש. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור של הנהג על הכרעת הדין ועל גזר הדין.

בית המשפט דחה גם את את ערעור המדינה על קולת העונש וסבר שניתן להסתפק בענישה קלה יחסית במקרה זה, בין היתר בגין העובדה כי התאונה אירעה בשנת 2003, כתב האישום הוגש אך ורק בשנת 2007, וגזר הדין ניתן רק בשנת 2010, כלומר, 7(!!) שנים לאחר התאונה.

​הדגש בפסק הדין הזה כאמור הוא הקביעה כי במקרה ושדה הראיה הוא מוגבל עד מאד, על נהג סביר להתאים את מהירות הנסיעה בהתאם לשדה הראיה, אחרת זו נהיגה רשלנית והוא אחראי לכל תוצאה עקב נהיגתו הרשלנית.

עורך דין תאונות דרכים – ענישה בגין תאונות דרכים

נקודת המוצא של ענישה בגין תאונות דרכים היא בהתאם למידת הרשלנות ו/או חוסר הזהירות, חומרת הנזק ועבר תעבורתי של הנהג (שנות נהיגה וכמות הרשעות).

ככל שעבירת התעבורה הנלווית והגורמת לתאונה, חמורה יותר, כך רמת הענישה תעלה. מצד שני, ייתכן ורמת הרשלנות היא נמוכה מאד אך חומרת החבלות בגוף כתוצאה מהתאונה, מעלים את רף הענישה.​

סעיף 38 לפקודת התעבורה קובע עונש מינימאלי של 3 חודשים פסילה בגין מצבים הבאים:​

  1. תאונות דרכים אשר נגרמו כתוצאה מעבירות תעבורה המפורטות בתוספת השנייה לפקודה:
  2. עבירות לפי הפקודה:
  • סעיף 62(2) – נהיגה בקלות ראש וברשלנות
  • סעיף 62(4) – נהג המסרב להזדהות (שם ומען)
  • סעיף 65 – אי עצירת רכב לפני מסילת ברזל
  • תקנה 320(א) – תקינות מערכה ההיגוי
  • עבירה לפי תקנה 22(א) לגבי אי מתן זכות קדימה לפי תמרור.
  • תקנה 26(4) – נהיגה במצב השולל שליטה ברכב או ראיית הדרך והתנועה בה.
  • תקנה 27(4) – לא ינהג אדם רכב כאשר הרכב במצב השולל מהנהג שליטה בו.
  • תקנה 45(1) – נסיעה לאחור שיש בה כדי לגרום סיכון או פגיעה.
  • תקנה 51 – נהיגה במהירות שלא בהתאם לתנאי הדרך
  • תקנה 56 – אי עצירה לפני מפגש רכבת
  • תקנה 57 – מעבר אוטובוס במפגש סלול
  • תקנה 64(ג) – אי מתן זכות קדימה לדרך החוצה או בתמזגות כבישים
  • תקנה 64(ד) – עצור! ותן זכות קדימה בצומת
  • תקנה 99(א) – נהיגה עם אורות הגבוהים המפריעה לנהגים אחרים
  • תקנה 436 או 438 – הפרת חובות זהירות של נהג ברכב ציבורי
  • תקנה 54(א) – נהיגה במהירות מופרזת מסוג "הזמנה לדין" (ראה "מהירות מופרזת").

על עבירת תעבורה או על עבירה אחרת הנובעת מנהיגת רכב גרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם חבלה של ממש.

תאונת דרכים אשר נגרמת כתוצאה מאחת או יותר מהעבירות המפורטות לעיל או כאשר כל עבירת תעבורה, ולו הקלה ביותר, גורמת לתאונת דרכים בה נגרמו חבלות של ממש, הנהג הפוגע צפוי לענישה מינימלית של 3 חודשי פסילה.

​חבלות של ממש מוגדרות חבלות מסוג שברים, פצעים פתוחים ופצעים חמורים יותר. מספיק שאחד הנפגעים שבר אצבע או נגרמה לו שריטה עמוקה, האירוע מוגדר כתאונת דרכים עם חבלות של ממש.

​כאשר המשטרה מגדירה תאונת דרכים בה נגרמו חבלות של ממש, טווח הענישה מתחיל מ- חודשי פסילה במקרים הקלים ביותר, ועלול להגיע לעונשים של מאסר בפועל ושנים של פסילת רישיון נהיגה.

​בתאריך 11.3.2014 אישר בית המשפט העליון ברע"פ 1583/14 שמיר נ' מדינת ישראל קביעה חסרת תקדים של בית המשפט המחוזי בלוד, אשר אישר עונש שגזר בית המשפט לתעבורה במחוז מרכז, כב' השופטת מגי כהן, במסגרתו נגזרו על נהג נורמטיבי 8 חודשי מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח ו-שבע שנות פסילת רישיון נהיגה מיום שחרורו ממאסר.

​מדובר בעונש חסר תקדים לתאונת דרכים שבה לא קופחו חיי אדם. במקרה זה, לנפגע נגרמו חבלה של ממש כאשר הנהג הפוגע עשה פניית פרסה לא זהירה, עבירה אותה עושים אלפי נהגים מדי יום.

​לעומת זאת, ברע"פ 782/14 אלמלח נ' מדינת ישראל, בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בלוד, אשר אישר את גזר דינו של בית המשפט לתעבורה במחוז מרכז, שגזר עונש של שנת מאסר בפועל ו-שש שנים פסילה, על אלמן בן 53 אב ל-3 ילדים, אשר סעד את אשתו 5 שנים בטרם נפטרה, לחובתו סה"כ 7 הרשעות תעבורה קלות ביותר במשך 30 שנות נהיגה. נהג זה הורשע כי נהג שיכור, פגע ברכב חונה ולא השאיר לו פרטים ועזב את המקום. לציין, בלבד נזק קל לשני רכבים, לא היו כלל נפגעים.

​במילים אחרות, בית המשפט רואה בחומרה פגיעות גוף קשות ללא קשר לחומרת העבירה אשר גרמה לתאונה, וכן, חומרת העבירה אשר הובילה לתאונה, בלי קשר לתוצאות התאונה.

​המסקנה היא, שחוסר זהירות רגעית, עלולה להוביל נהג נורמטיבי לחלוטין למאסר מאחורי סורג ובריח ופסילת רישיון נהיגה למשך שנים.

פסילה מנהלית

סעיף 47 לפקודת התעבורה קובע סמכות לקצין לפסול מנהלית:

  1. "בסעיף זה, "קצין משטרה" – קצין משטרה בדרגת מפקח ומעלה.
  2. היה לשוטר יסוד סביר להניח כי נהג עבר לעיניו עבירה מן העבירות המפורטות בתוספת הרביעית, או כי בשל עבירה שעבר הנהג אירעה תאונת דרכים שבה נהרג אדם או נחבל, או ניזוק רכוש, רשאי השוטר לדרוש מהנהג להילוות אליו אל קצין משטרה או ליטול ממנו את רישיון הנהיגה שלו.
  3. היה לקצין משטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג שביצע את העבירה לפי סעיף קטן (ב) ינהג כלהלן, לפי העניין
    – (2) בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נחבל אדם או ניזוק רכוש – רשאי הוא לפסול את הנהג מהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 60 ימים";

בניגוד לסמכות קצין משטרה, בתאונת דרכים בה נהרג אדם (תאונת דרכים קטלנית), במקרה של תאונת דרכים בה נחבל אדם או ניזוק רכוש, סמכות הקצין היא רחבה יותר ומאפשרת שלא לפסול את הנהג מלשון "רשאי" להבדיל מ"יפסול". בנוסף, סמכות הפסילה במקרה והקצין החליט לפסול היא ל-60 ימים בלבד, לעומת 90 ימי פסילה.

​סעיף 48 לפקודת התעבורה קובע:
"מי שנפסל בצו של קצין משטרה כאמור בסעיף 47, רשאי לבקש מבית המשפט המוסמך לדון בעבירה לבטל את הפסילה; ובית המשפט, לאחר ששמע את היועץ המשפטי לממשלה או את בא-כוחו או שוטר, רשאי לבטל את הפסילה, בתנאים או ללא תנאי, אם שוכנע שביטול הפסילה לא יפגע בביטחון הציבור".

​בית המשפט שבסמכות השיפוט שלו, נעברה העבירה אשר גרמה לתאונת דרכים, כאשר קצין משטרה החליט על פסילה מנהלית, מוסמך לבטל את הפסילה מכמה טעמים:

  1. קצין המשטרה הטיל את הפסילה בניגוד לסמכות הנתונה לו ו/או חרג מסמכותו.
  2. אין ראיות לכאורה להוכחת האחריות לגרימת תאונת הדרכים.
  3. הנהג אינו מסוכן והמשך נהיגתו לא יסכן את שאר עוברי הדרך.

פנייה לעורך דין תעבורה כבר בשלב המקדמי, עשויה למנוע את הפסילה המנהלית, ולמנוע פסילה עתידית נוספת.

התנהגות נהג לאחר תאונת דרכים

פקודת התעבורה ותקנות התעבורה מטילים על נהג אשר היה מעורב בתאונת דרכים חובות "עשה" ללא קשר לשאלת אשמתו של אותו נהג.

​בת"פ 22775-12-09 מדינת ישראל נ' תורן ואח', הורשעו בעל ואישה בהפקרה אחרי פגיעה בילד כבן 12, לאחר שפרץ לכביש כאשר נסע על קורקינט ממונע בכיוון נסיעתם, דרסו אותו, גרמו לו לפגיעות חמורות מאד, ועזבו את מקום התאונה ונסעו לשטוף את האוטו.

בית המשפט המחוזי גזר על שני בני הזוג, וזאת במסגרת הסדר טיעון, עונש של 3 שנות מאסר מאחורי סורג ובריח ופסילה למשך 10 שנים.

​חשוב מאד לציין, כי בני הזוג, כלל לא היו אשמים בתאונה ואם היו עוצרים מיד לאחר התרחשות התאונה, מזעיקים כוחות הצלה, לא היה מוגש כנגד הזוג כתב אישום כלל וכלל.

​ישנם מקרים רבים בהם נהג המעורבים בתאונה, כאשר לא היו אשמים כלל וכלל, עקב סיבות שונות ומשונות, עוזבים את מקום התאונה, ומואשמים בעבירה החמורה ביותר בפקודת התעבורה, עבירה של הפקרה אחרי פגיעה.

חובותיו של נהג המעורב בתאונת דרכים

תקנה 144 קובעת כללים כיצד לנהוג אחרי התרחשות תאונת דרכים בה נהרג או נפגע אדם, ללא קשר לאשמת הנהג לגרימת התאונה:

(א) נוהג רכב המעורב בתאונה שכתוצאה ממנה נהרג אדם או נפגע, יפעל לפי הוראות אלה:

  1. יעצור מיד את הרכב במקום התאונה או קרוב אליו ככל האפשר, ולא יזיזנו ממקומו אלא אם יש הכרח להשתמש ברכב לצורך ביצוע האמור בפסיקה (2) או אם שוטר הרשה את הדבר;
  2. בהתאם לנסיבות המקרה ומקום התאונה, יגיש לכל אדם שנפגע באותה תאונה עזרה מתאימה ובמיוחד:
    – ידאג למניעת כל נזק נוסף לנפגע;
    – יגיש לנפגע עזרה ראשונה שביכולתו להגיש על פי הכשרתו;
    – יזעיק למקום התאונה את שירותי ההצלה המקצועיים הנחוצים על פי נסיבות המקרה ובין השאר, אמבולנס, משטרה ומכבי אש;
    – ימתין ליד הנפגע עד להגעת שירותי ההצלה המקצועיים;
    – במקום שאין אפשרות לפנות את הנפגע באמבולנס ידאג להעברתו ברכב מתאים אחר לתחנת עזרה ראשונה, לבית חולים או לרופא.
  3. ימסור לשוטר, או לאדם שנפגע או לנוהג רכב אחר המעורב באותה תאונה, או לכל נוסע או אדם שהיה בחברתו של הנפגע, את שמו ומענו, את מספר רישיון הנהיגה ומספר הרישום של הרכב שהוא נוהג בו ושם בעליו ומענו, ויציג, לפי דרישתם, את רשיון הנהיגה, רישיון הרכב או תעודת הביטוח ואת תעודת הזהות שלו אם היא נמצאת ברשותו וירשה להעתיק כל פרט הרשום בהם;
  4. יודיע מיד ככל האפשר ובאמצעי הקשר המהירים ביותר לתחנת המשטרה הקרובה למקום התאונה על אירוע ויפרט בהודעה את –
    – שמו ומענו;
    – מקום האירוע ומקום הימצאו הוא, ואם ידוע לו – גם שם האדם שנפגע ולאיזה מקום הועבר לטיפול;

​​(ב) לא יזיז אדם רכב המעורב בתאונה כאמור בתקנת משנה (א) אלא אם הרשהו שוטר לעשות כן או אם יש הכרח בכך לצורך הגשת עזרה למעורבים בתאונה זו.

​החובות הן אם כן, הכל בהתאם לנסיבות:

  • לעצור את הרכב ולא להזיזו.
  • להזעיק כוחות הצלה (מד"א, משטרה, כב"א).
  • להעניק טיפול ראשוני בהתאם ליכולות בלי לגרום נזק נוסף.
  • לבודד את הזירה ואת הנפגע עד כמה שניתן למניעת נזק נוסף.
  • לחכות להגעת כוחות ההצלה.
  • למסור פרטים אישיים כגון שם, מען, פרטי ביטוח והרכב לגורמים הרלבנטיים.

​​החובה העיקרית, היא לעצור, לצאת מן הרכב, ולנסות לעזור במידת האפשר למי שזקוק לעזרה כתוצאה מהתאונה. במידה וניסית והשתדלת לעמוד לפחות בחלק מן החובות, וחיכית לכוחות ההצלה, בסבירות גבוהה מאד, לא תואשם באף עבירה שקשורה לעזיבת המקום או לאי מילוי חובות כלשהן.

​תקנה 145 מדברת על חובות של נהג המעורב בתאונת דרכים שבה נגרם נזק בלבד. במקרה הזה היות ואין נפגעים החובה היא צרה יותר, וכולל בעיקר מסירת פרטים לצד השני, או להשאיר פרטים על גבי הרכב הניזוק.

​הרציונל של החובה בתקנה 144 ו-תקנה 145 היא פשוטה.

​אדם המעורב בתאונת דרכים, למרות שאינו אשם בתאונה, היות והוא נמצא במקום, ביכולתו ומחובתו להעניק עזרה ככל יכולתו. החובה אינה כוללת ביצוע ניתוח הצלה בזירת התאונה, אלא די בסיוע מינימלי.

​בנוסף, הישארות במקום התאונה, מונעת נזק ראייתי. נהג אשר נשאר בזירה לאחר התאונה מהווה מקור נוסף לקבל מידע אודות נסיבות התאונה ומתן עזרה לרשות החוקרת לחקור את נסיבות התאונה, וכן, להפעיל את פוליסת הביטוח של הרכבים בהתאם, ללא צורך להטריח את קרנית.

​חובות אלה הן בעלות פן מוסרי ולכן העבירה נתפסת בעיני בית המשפט כעבירה של חוסר מוסר.

נהג אשר מפר את החובות לפי תקנה 144, צפוי לפסילת מינימום של 3 חודשים. מאחר וזו עבירה מוסרית, ובעיני בתי משפט רבים רואים בה כעבירה נגד האדם, ועבירה מכוערת, בתי המשפט נוטים במקרים רבים להחמיר את רמת הענישה במידה רבה.

עורך דין תאונות דרכים – תאונות דרכים קטלניות

תאונת דרכים קטלנית היא נישה ייחודית בתחום דיני התעבורה, הדורשת משאבים וידע ייחודיים על מנת להתמודד בצורה מוצלחת עם האירוע המצער.

​תאונת דרכים קטלנית היא תאונת דרכים בה נהרג אדם.

​ברגע שתאונת דרכים מוגדרת כתאונה קטלנית, היא "זוכה" לטיפול ייחודי של כל הגורמים עקב הרגישות של העניין.

תאונת דרכים קטלנית היא אירוע מצער לשני הצדדים, לצד הפוגע ולצד הנפגע (או בני משפחת המנוח/ה) שכן שני הצדדים "נפגשו" באופן מקרי, וכתוצאה ממפגש זה, אחד הצדדים נהרג, וכנגד הצד השני ברב המקרים יוגש כתב אישום חמור בגינו צפוי להגיע אל מאחורי סורג ובריח.

לדעת רב הציבור, תאונה קטלנית נגרמת כתוצאה מעבירת תעבורה חמורה כגון נהיגה בשכרות, נהיגה במהירות מופרזת, חציית פס הפרדה רצוף ועוד.

​ברב המקרים, תאונת דרכים קטלנית נגרמת עקב חוסר זהירות ורשלנות רגעית, וכל נהג עלול לגרום תאונת דרכים קטלנית.

במקרים רבים, נהג אשר גרם לתאונת דרכים קטלנית, הוא נהג נורמטיבי לחלוטין, בעל וותק נהיגה ניכר וללא הרשעות קודמות בתחום התעבורה או הרעשות מינוריות לחלוטין. תאונות דרכים קטלניות לא נגרמות לאו דווקא על ידי "עברייני תעבורה סדרתיים".

המסגרת הנורמטיבית

תאונת דרכים קטלנית מוגדרת למעשה על ידי סעיף האישום המיוחס לנהג, ובמקרה כזה קיימים שני חיקוקי אישום עיקריים:

1. ​גרימת מוות ברשלנות

סעיף 64 לפקודת התעבורה:
"העובר עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 תוך כדי שימוש ברכב, דינו – מאסר שלוש שנים ולא פחות משישה חדשים; אולם רשאי בית המשפט, אם ראה שהנסיבות מצדיקות זאת, שלא לפסוק מאסר מינימום כאמור מטעמים שיפרש בפסק הדין"

​סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977:
"הגורם ברשלנות למותו של אדם, דינו – מאסר שלוש שנים".

​2. הריגה

סעיף 298 לחוק העונשין:
"הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה, ודינו – מאסר עשרים שנה".

הגורם המטפל

​רב עבירות התעבורה הן עבירות מסוג עוון והגורם המטפל בתיקים אלה הוא התביעה המשטרתית הצמודה לכל בית משפט לתעבורה. תאונות דרכים שבה נהרג אדם מסווגות לשתי קטגוריות וזאת בהתאם לסעיף האישום המיוחס לנהג: עבירה מסוג עוון או עבירת פשע.

​סעיף 24 לחוק העונשין קובע עבירת "עוון" מהיא:
"עבירה שנקבע לה עונש מאסר לתקופה העולה על שלושה חודשים ושאינה עולה על שלוש שנים; ואם העונש הוא קנס בלבד – קנס העולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום".

​לפי סיווג זה עבירה של גרימת מוות ברשלנות מוגדרת כעבירת עוון. סעיף 60(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 קובע חריג לפיו:
"חומר שהושג בחקירה בעבירת פשע למעט עבירות כאמור בסעיפים קטנים (ג) ו–(ד), או בעבירת עוון המנויה בחלק א' לתוספת הראשונה א', תעבירו המשטרה לפרקליט מחוז, לטיפולו של פרקליט".

תוספת ראשונה א'

חלק א': עבירות עוון בטיפול הפרקליטות

(34) גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק.

במילים אחרות, למרות שעבירת גרימת מוות המוגדרת כעבירת עוון, ולכאורה הגורם המטפל היא התביעה המשטרתית, סעיף 60(ב) לעיל קובע חריג כי גרימת מוות ברשלנות תהיה בטיפול בלעדי של הפרקליטות.

​העונש המרבי בגין עבירת ההריגה היינו עד 20 שנות מאסר, עבירת ההריגה מוגדרת כעבירת "פשע" – " עבירה שנקבע לה עונש חמור ממאסר לתקופה של שלוש שנים" (ראה סעיף 24 לחוק העונשין, לעיל)

​עבירת הריגה המוגדרת כעבירת "פשע", ממילא מטופלת על ידי הפרקליטות.

​לפיכך כל תאונת דרכים שבה נהרג אדם, המוגדרת כקטלנית, מועברת לטיפול ייחודי של יחידות הפרקליטות השונות ברחבי הארץ, כאשר לצורך העניין, ישנם 6 מחוזות פרקליטות הפרוסות ברחבי הארץ.

​שלבי ההליך

פסילה מנהלית

ברגע התרחשות התאונה, נקראים לזירת האירוע הגורמים הרלוונטיים: משטרה ובפרט בוחן משטרתי הבוחן את הזירה מכל ההיבטים, מגן דוד אדום המטפל בפצועים ומפנה נפגעים, מכבי אש במקרה ונדרש חילוץ מסובך מתוך כלי הרכב הפגועים ואנשי זק"א.

​סעיף 47 לפקודת התעבורה קובע:

(א) בסעיף זה, "קצין משטרה" – קצין משטרה בדרגת מפקח ומעלה.

​(ב) היה לשוטר יסוד סביר להניח כי נהג עבר לעיניו עבירה מן העבירות המפורטות בתוספת הרביעית, או כי בשל עבירה שעבר הנהג אירעה תאונת דרכים שבה נהרג אדם או נחבל, או ניזוק רכוש, רשאי השוטר לדרוש מהנהג להילוות אליו אל קצין משטרה או ליטול ממנו את רישיון הנהיגה שלו.

​(ג) (1) נטל השוטר את רישיון הנהיגה כמפורט בסעיף קטן (ב), ייתן לנהג אישור על נטילת הרישיון וזימון להופיע, בתוך שלושה ימים במועד שיקבע, בפני קצין משטרה, לצורך החלטה בדבר פסילת רישיון הנהיגה שלו; אישור שניתן כאמור יראו אותו כרישיון הנהיגה שניטל וזאת עד למועד שנקבע לזימון הנהג בפני קצין המשטרה.

​(2) בזימון האמור בפסקה (1) יובהרו תוכנן של הוראות סעיפים קטנים (ו) ו-(ז), וכן יפורטו בו מקום ומספר טלפון לקבלת תוכן החלטתו של קצין המשטרה.

​(ד) לא נטל השוטר את רישיון הנהיגה כמפורט בסעיף קטן (ב), רשאי הוא לתת לנהג זימון כאמור בסעיף קטן (ג).

(ה) היה לקצין משטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג שביצע את העבירה לפי סעיף קטן (ב) ינהג כלהלן, לפי העניין:

(1) בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם – יפסול את הנהג מהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 90 ימים;

(2) בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נחבל אדם או ניזוק רכוש – רשאי הוא לפסול את הנהג מהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 60 ימים;

(3) בעבירה מן המפורטות בתוספת הרביעית – רשאי הוא לפסול את הנהג מהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 30 ימים.

סעיף 47 לפקודת התעבורה דן בסמכויות קצין משטרה בדרגת מפקח ומעלה לפסול את הנהג מלקבל ומלהחזיק רישיון נהיגה לתקופות שונות.

​הסעיף הרלוונטי לעניינו הוא סעיף קטן (ה) ו-(ה)(1). ברגע שקם יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד נהג אשר גרם לתאונת דרכים בה נהרג אדם, יפסול את הנהג מלקבל ומלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 90 ימים.

​יסוד להניח, הוא רף ראייתי נמוך ביותר, ודי במסמכים בודדים על מנת להקים רף ראייתי שכזה. במקרה כזה, החוק מחייב את הקצין לפסול את רישיון הנהיגה ולא משאיר לו כל שיקול דעת.

​להבדיל, מסעיפים קטנים (ה)(2) ו-(ה)(3) הדן בעבירות אחרות (קלות יותר), החוק משאיר לקצין שיקול דעת בדמות "רשאי" להבדיל מ"יפסול". מכאן, בתאונת דרכים קטלנית, די ביסוד להניח כי יוגש כתב אישום, כדי לפסול את הנהג מלקבל ומלהחזיק רישיון נהיגה ל-90 ימים לפחות.

​"סמכות הפסילה המינהלית מיועדת איפוא, בעיקרה, להגן על בטחון הציבור, ואין החוק מכיר בעילת פסילה הנסמכת על יסוד הרתעתי. אין לשלול את רישיון-הנהיגה של מי שאין חשש כי יהיה בהמשך נהיגתו סיכון ממשי.

​ואולם, רואים בתאונה קטלנית כשלעצמה ראיה למסוכנותו של הנהג, ובהתקיים הרכיבים הקבועים בהוראת סעיף 47(ה)(1), חייב קצין המשטרה לפסול את הנהג מהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 90 ימים. זאת, להבדיל מפסילה מינהלית בשל מעורבות בתאונות אחרות ואי-ציות לתמרורים, על-פי סעיפים 47(ה)(2) ו-(3) לפקודה. בסעיפים אלה ניתן שיקול-דעת לקצין-המשטרה, אם להפעיל את סמכותו גם בהתקיים הרכיבים הקבועים בחוק, והסמכות תופעל רק אם נסיבות העבירה או עברו של הנהג מלמדים כי המשך נהיגתו עלול לסכן את ביטחון הציבור. ראו בש"פ 1661/91 צישינסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(3) 145, בע' 146.

​5. אומנם, התוצאה הקטלנית אינה מצביעה, כשלעצמה, על רשלנות בדרגה המצדיקה פסילה, ובהליכים השיפוטיים אין מבחינים בין תאונה קטלנית לתאונות אחרות. בכל מקרה, על בית-המשפט לבחון את מסוכנות הנהג ולבטל את הפסילה מקום ששוכנע כי נהיגת הנהג לא תסכן את שלום הציבור. ברם, בהליך המנהלי המופעל בסמוך לאחר אירוע התאונה הקטלנית, חזקת המסוכנות בצירוף תקופת הפסילה המנהלית הארוכה יותר מאשר בגין עילות אחרות שאינן קשורות לגרימת מוות (סעיף 47(ה)(2) לפקודה – 60 יום; סעיף 47(ה)(3) לפקודה – 30 יום), משקפות תפיסה מוסרית, המכירה בקדושת חייו של אדם כערך יסוד. ומכאן גם התכלית המשנית שביסוד הפסילה, היא תקופת הצינון, על-פיה נמנע מנהג, שבנהיגתו קיפח חיי אדם, להמשיך לנהוג מיד לאחר מכן. ראו, למשל, בש"פ 5928/96 ארנפריד נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

​אלא שהשימוש בסמכות הפסילה המינהלית מותנה בקיומן של ראיות לכאורה, המלמדות כי הנהג יועמד לדין בעבירה של גרימת מוות. ראו והשוו בש"פ 6221/94 הילמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 215, בע' 219. בהיעדר יסוד להעמדה לדין אין מקום לפסילתו המינהלית של הנהג"

​דברי השופטת דרורנר בבש"פ 2177/98 ארנביב נ' מדינת ישראל, ערר לבית המשפט העליון בגין דחיית בקשה לביטול פסילה מנהלית.

​בבחינת הסמכות לפסול נהג למשך 90 ימים, נבדקת קיומן של ראיות מינימליות להגשת כתב אישום. בהתקיים רף ראייתי זה, קמה חזקת מסוכנות, כי הנהג אשר גרם לתאונה, מהווה סכנה לשלום משתמשי הדרך. למרות שהתכלית העיקרית היא להרחיק את הנהג "המסוכן" לכאורה מהכביש, תכלית משנית היא לצנן את הנהג אשר היה מעורב בתאונת דרכים קטלנית וזאת אף מהפן המוסרי, וכיבוד קדושת החיים.

​במהלך 90 ימי הפסילה המנהלית בידי קצין, הרשות החוקרת – המשטרה – חוקרת את נסיבות התאונה, אוספת ראיות, מכינה את תיק החקירה ומכינה המלצה לפרקליטות המחוז, האם להגיש כתב אישום נגד הנהג החשוד ואם לגנוז התיק. תיק החקירה עובר לפרקליטות המחוז, ולאחר בחינת החומר פרקליטות המחוז מחליטה האם להגיש כתב אישום באם לאו.

​עיקר הבדיקה של המשטרה, היא בדיקה עובדתית האם הנהג החשוד יכול היה למנוע את התאונה באם לאו, בפן העובדתי. כלומר, הבוחן המשטרתי, לאחר איסוף כל הממצאים בשטח וחקירת עדי ראיה, בודק ומחשב חישובית, בהתאם לפרמטרים שונים כגון מהירות נסיעה, מקדם החיכוך, שדה ראיה ועוד, האם נהג הספציפי יכול היה למנוע את התאונה באם לאו.

​לאחר בחינה עובדתית, נבדקת בדיקה משפטית והיא למעשה האם הנהג החשוד, נהג בצורה סבירה והאם במידה והיה נוקט באמצעי זהירות סבירים, היה מונע את התוצאה הקטלנית.

​זוהי בדיקה משפטית וזו תפקידה העיקרית של פרקליטות המחוז.

​פעמים רבות, משטרת ישראל ממליצה שלא להעמיד אדם לדין בגין תאונה קטלנית לאחר בדיקה עובדתית, ואלם, לאחר בדיקה משפטית, פרקליטות המחוז מחליטה חרף המלצת המשטרה, להגיש כתב אישום.

​בחלק מהמקרים, פרקליטות המחוז דורשת השלמת חקירה לצורך הוכחת נקודות מסוימות בחומר החקירה ולחזק את הראיות להוכחת נקודה מסוימת.

​כל הבדיקות האלה, מתבצעות במהלך 90 הימים הראשונים, מיום התאונה הקטלנית, במהלכן הנהג החשוד פסול מנהיגה על ידי קצין.

הגשת כתב האישום

לאחר תום כל הבדיקות העובדתיות והמשפטיות, ולאחר שפרקליטות המחוז, באישור פרקליט המחוז החליטו על הגשת כתב האישום, שלב גיבוש כתב האישום והחלטה מהם סעיפי האישום בגינם יוגש כתב האישום היא קריטית. סעיפי אישום עיקריים בגינם יוגש כתב אישום הם גרימת מוות ברשלנות או הריגה. להחלטה זו ישנן משמעויות רבות לעתיד התיק.

​רמת הענישה

הבדל העיקרי הוא רמת הענישה. בגין עבירה של הריגה העונש הצפוי הוא תקופת מאסר של עד 20 שנות מאסר. מאחר ומדובר ברף ענישה גבוה מאד, נהג אשר מורשע בסופו של דבר בעבירה של הריגה, צפוי לתקופת מאסר מאחורי סורג ובריח (כמעט) באופן וודאי, השאלה היא משך המאסר.

​כאשר עסקינן בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, רף הענישה הוא נמוך יותר, ועומד על עד 3 שנות מאסר. יחד עם זאת, למרות שלכאורה מדובר במאסר של "עד 3 שנות מאסר", נהג אשר מורשע בסופו של דבר בעבירה זו, צפוי לתקופת מאסר לא מבוטלת, ובמידה ובית המשפט יסתפק בתקופה מאסר שאותה ניתן לרצות בדרך של עבודות שרות (עד 6 חודשי מאסר) מדובר בהצלחה עצומה. לצורך העניין, בית המשפט מסתפק בהטלת מאסר בדרך של עבודות שרות במקרים קלים יחסית בנסיבות חריגות.

​סמכות עניינית

עד 20 שנות מאסר.
הבדל נוסף הנגזר מסעיף האישום הוא סמכות עניינית של בית המשפט.

סעיף 40 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע:

"בית המשפט המחוזי ידון באלה;

(1) כל עניין אזרחי או פלילי שאיננו בסמכותו של בית משפט שלום"

סעיף 51 קובע:

"(א)בית המשפט השלום ידון באלה;

(1)(א) עבירות שעונשן קנס בלבד או מאסר לתקופה שאינה עולה על שבע שנים".

​עבירות שדינן עד 7 שנות מאסר סמכות עניינית נתונה לבית המשפט השלום (עבירה של גרימת מוות ברשלנות) ואילו כל עבירה שדינה 7 שנות מאסר ויותר (עבירת ההריגה), הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט המחוזי.

​עבירה של גרימת מוות ברשלנות הינה בסמכות בלעדית של בית משפט השלום, מאחר וזאת עבירה פלילית לפי חוק העונשין. אולם סעיף 25 לפקודת התעבורה קובע:

"(א) מי שנתמנה שופט תעבורה לענין פקודה זו מוסמך לדון בעבירות אלה:

(6) עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, שנעברה תוך כדי שימוש ברכב";

​כלומר, למרות שמדובר בעבירה פלילית, מאחר וזו עבירה שנעברה תוך נהיגת רכב, בית המשפט לתעבורה, קונה סמכות עניינית לדון בעבירה של גרימת מוות ברשלנות.

​לפיכך, החלוקה היא כדלקמן: עבירה של גרימת מוות ברשלנות נידונה בבית המשפט לתעבורה (למעט חריגים) ואילו עבירה של הריגה נידונה בבית המשפט המחוזי.

חובת שימוע

סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי קובע:
"(א) רשות התביעה שאליה הועבר חומר חקירה הנוגע לעבירת פשע תשלח לחשוד הודעה על כך לפי הכתובת הידועה לה, אלא אם כן החליט פרקליט מחוז או ראש יחידת התביעות, לפי העניין, כי קיימת מניעה לכך".

​(ב) בהודעה תצוין כתובתה של רשות התביעה שאליה ניתן לפנות בכתב לבירורים ולהצגת טיעונים.

​(ג) נשלחה הודעה לפי סעיף זה בדואר רשום, רואים אותה כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור מסירה.

​"(ד) חשוד רשאי, בתוך 30 ימים מיום קבלת ההודעה, לפנות בכתב לרשות התביעה כאמור בסעיף קטן (ב), בבקשה מנומקת, להימנע מהגשת כתב אישום, או מהגשת כתב אישום בעבירה פלונית; פרקליט המדינה, פרקליט המחוז, ראש יחידת התביעות או מי שהם הסמיכו לכך, לפי העניין, רשאים להאריך את המועד האמור".

​במקרה ופרקליטות המחוז החליטה על הגשת כתב אישום בגין עבירה של הריגה, אשר הינה אחת מעבירות החמורות בדין הפלילי, עבירה המוגדרת כעבירת פשע, החוק מחייב לקיים שימוע לנהג החשוד. הליך השימוע הוא הליך שבו לחשוד/נהג או עורך דינו קמה זכות לטעון טענות בפני פרקליטות המחוז, מדוע לא להגיש נגדו כתב אישום בכלל, או לא להגיש כתב אישום בגין עבירה ספציפית בה הוא חשוד.

​הצלחה בהליך שימוע נחשבת להצלחה אדירה, שכן במקרה כזה, התיק כלל לא מגיע לבית המשפט, דבר אשר חושף זמן רב, משאבים רבים, עגומת נפש, ויותר מכל, "חוסך" את העונש הצפוי או שמוגש כתב אישום בגין עבירה קלה יותר

​לפיכך, ייצוג על ידי עורך דין תעבורה מקצועי, עשוי לחסוך את כל "החבילה" לעיל.

​הפרקליטות עשויה להחליט על גניזת התיק או על הגשת כתב אישום בעבירה קלה יותר.

​עילות סגירה נפוצות הן:

  • העדר ראיות
  • חוסר עניין לציבור
  • העדר אשמה

​​לנהג החשוד, אין סמכות לערר על ההחלטה להגיש כתב אישום, ובמקרה כזה, מרגע שהוחלט על הגשת כתב האישום, כל ההתנהלות הינה מול בית המשפט.

​כאשר ההחלטה היא להגיש כתב אישום בגין עבירה של גרימת מוות ברשלנות, אין חובה לקיים שימוע היות וזו עבירה המוגדרת כעבירת עוון, אולם בחלק מן המקרים הפרקליטות מקיימת הליך שימוע וזאת לפנים משורת וללא שהדבר מחייב את הפרקליטות הלכה למעשה על פי החוק.

יסוד נפשי

יסוד נפשי, הוא הסיבה המשפטית להבחנה בין שתי העבירות: גרימת מוות ברשלנות והריגה. מדובר בשתי עבירות פליליות פר אקלנס ולכן הניתוח המשפטי של העבירות האלה הוא פלילי במהותו.

​יסוד נפשי בדין הפלילי היא סוגיה מאד רחבה הכוללת היבטים משפטיים ולבר משפטיים רבים. לא ניתן במסגרת מאמר זה להקיף את כל הסוגיות וכל הדקויות אלא רק להציג בקליפת האגוז מהו היסוד הנפשי והבחנה העיקרית ("כללי אצבע") בין שתי העבירות לעיל.

​"ההבחנה בין עבירת ההריגה לעבירת גרם מוות ברשלנות מצויה ביסוד הנפשי של העושה. בעוד שבעבירת גרם מוות ברשלנות נדרש יסוד נפשי של רשלנות (סעיף 21 לחוק העונשין), הרי שבעבירת ההריגה נדרש יסוד נפשי של מחשבה פלילית. מחשבה פלילית כוללת מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת תוצאות המעשה.

​לעניין התוצאות דרושה פזיזות (שבאחת משתיים), שהיא לענייננו קלות דעת המתבטאת '…בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למונען' (סעיף 20(א)(2) לחוק העונשין)"

ע"פ 6131/01 מדינת ישראל נ' פרבשטיין, פ"ד נו(2) 20, 31.

​סעיף 19 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 קובע:

"אדם מבצע עבירה רק אם עשאה במחשבה פלילית, זולת אם-
1. נקבע בהגדרת העבירה כי רשלנות היא היסוד הנפשי הדרוש לשם התהוותה; או
2. העבירה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה".

​​מרבית מעבירות התעבורה, הן מסוג אחריות קפידה, וסעיף 22 קובע:
"(ב) לא יישא אדם באחריות לפי סעיף זה (אחריות קפידה) אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה; הטוען טענה כאמור – עליו הראיה".

​עבירות מסוג אחריות קפידה הופכות למעשה את נטל ההוכחה כלפי הנאשם, ועל הנאשם להוכיח כי עשה כל שניתן לעשות כדי למנוע את העבירה, וכל שהמדינה (המאשימה) צריכה להוכיח זה את עצם התקיימות היסוד העובדתי של העבירה.

​סעיף 20 לחוק העונשין מגדיר מהי מחשבה פלילית:

  1. "מחשבה פלילית – מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, ולעניין התוצאות גם אחת מאלה:
    – כוונה – במטרה לגרום לאותן התוצאות;
    – פזיזות שבאחת מאלה:
    – אדישות – בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות;
    – קלות דעת – בנטילת סיכון בלתי-סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, בתוך תקווה להצליח למנען".

​​סעיף 21:

  1. רשלנות – אי מודעות ליב המעשה- לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות העניין, להיות מועד לאותו פרט, ובלבד-
    – שלעניין הפרים הנותרים הייתה לפחות רשלנות כאמור;
    – שאפשרות גרימת התוצאות לא הייתה בגדר הסיכון הסביר.
  2. רשלנות יכול שתיקבע כיסוד נפשי מספיק רק לעבירה שאיננה מסוג פשע.

​לעניין מחשבה פלילית מסוג כוונה, היא פחות רלוונטית לתאונות דרכים שכן תוצאה קטלנית אשר נגרמת כתוצאה מ"כוונה" איננה מהווה תאונת דרכים אלא אירוע מכוון, והעבירה המיוחסת בדרך כלל היא עבירת הרצח.

​מכאן, תאונות דרכים וגם הקטלניות שבהן, כמעט ולא נגרמות כתוצאה מכוונה, אלא מאופן נהיגה לא זהיר של הנהג, אי נקיטה באמצעי זהירות הדרושים ו/או אגב ביצוע עבירות תעבורה.

רשלנות

בעבירת הרשלנות בית המשפט בוחן האם נהג סביר – נורמה משפטית הנקבעת על ידי בית המשפט – היה נוהג אחרת והאם יכול היה למנוע את התאונה. נהג אשר נהג ברשלנות וגרם לתוצאה קטלנית רואים בו כנהג שלא נקט באמצעי הזהירות הדרושים בזמן הנהיגה, התרשל, וגרם לתוצאה הקטלנית.

​בית המשפט קובע קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, חובת זהירות ברמה הנורמטיבית שאותה חב הנהג כלפי ניזוק פוטנציאלי, וחובת זהירות פרטנית כלפי הניזוק הספציפי, בהתאמה. במקרה ובית המשפט קובע כי הנהג לא נקט באמצעי הזהירות הסבירים – אשר גם אלה נקבעים על ידי בית המשפט בכלים משפטים – בית המשפט קובע כי הנהג התרשל. נהג אשר התרשל, מורשע בעבירה של גרימת מוות ברשלנות.

​בדרך כלל, אישום בעבירה של גרימת מוות ברשלנות הוא כתוצאה מעבירת תעבורה של חוסר תשומת לב/חוסר זהירות ועבירות תעבורה אשר היסוד הנפשי שלהן הוא אחריות קפידה, אך בצירוף התוצאה הקטלנית, הדבר מוביל לאישום זה. למשל:

  • אי ציות לתמרורים
  • נהיגה במהירות שלא בהתאם לתנאי הדרך/מהירות מופרזת (בחריגה קלה)
  • אי מתן זכות קדימה להולך רגל על מעבר חצייה
  • אי מתן זכות קדימה (בנסיבות רגילות)
  • נהיגה רשלנית /לא זהירה ללא מתן תשומת לב לתנאי הדרך

פזיזות

כאמור לפזיזות ישנה הבחנה של אדישות וקלות דעת. ההבדל העיקרי בין שני סוגי הפזיזות מתבטא בדרך כלל ברמת הענישה. בעוד שנהג אשר נהג באדישות אינו זוכה לכל הקלה בענישה הרי שנהג אשר נהג בקלות דעת, "זוכה" להחמרה בענישה עקב הסיכון הבלתי סביר שהוא נקט אגב פעולות נהיגה.

​נהג אשר עובר עבירת תעבורה חמורה בהיותו מודע כי אופן נהיגתי מסוכן, מקים למעשה יסוד נפשי של מחשבה פלילית בכך שהוא מודע לטיב המעשה המסוכן שבו הוא נוקט, ומודע לקיום האפשרות כי תיגרם תוצאה קטלנית כתוצאה מנהיגתו הפזיזה.

​ניתן לומר, כי דיני התעבורה מקימים חזקת ידיעה, כי במידה ועברת עבירת תעבורה כלשהי בכלל ועבירה חמורה בפרט, היית מודע לחומרת המעשה, ולאפשרות כי אופן הנהיגה יגרום לתוצאה הקטלנית.

​לפי פסיקת בתי המשפט ניתן לראות באופן כללי כי גרימת תוצאה קטלנית כתוצאה מעבירות תעבורה מסוימות, תיוחס עבירת ההריגה:

  • נהיגה בשכרות או תחת השפעת סמים
  • נהיגה ללא רישיון נהיגה (בלתי מורשה)/נהיגה בזמן פסילה
  • בריחה משוטרים/אי ציות להוראת שוטר/נהיגה פזיזה
  • חציית צומת באור אדום
  • אי מתן זכות קדימה/אי ציות לקו עצירה (בנסיבות מחמירות)
  • חציית פס הפרדה רצוף/עקיפה מסוכנת
  • נהיגה במהירות מופרזת בחריגה גבוהה
  • עקיפת רכב על מעבר חצייה אשר עצר לתת זכות קדימה להולך רגל
  • ועוד

רשימת העבירה המתייחסת הן לעבירה של גרימת מוות ברשלנות והן להריגה אינן ממצות ואינן מחייבות, וסעיף האישום נתון לשיקול דעת מאד רחב של הפרקליט הבוחן את חומר הראיות, ונסיבות נוספות.

למשל, תיק תאונת דרכים שהיה בטיפולינו, חייל בודד מיחידה קרבית הואשם כי גרם לתאונת דרכים בה נהרג חברו הטוב ביותר.

הלקוח שלנו פנה שמאלה בצומת מוסדרת תוך חציית נתיב נסיעה נגדי. מנגד, בנתיב הנגדי הגיע אוטובוס נוסעים של אגד. בנסיבות רגילות, הלקוח היה מואשם בעבירה של גרימת מוות ברשלנות היות ולא שם לב לתנאי הדרך, לא שם לב לאוטובוס וגרם לתאונה.

אבל, וזה אבל חשוב: בעדותו במשטרה, ציין, כי ראה את האוטובוס וחשב כי יספיק לעבור ולחצות את הצומת לפניו. כלומר, היה מודע לנסיבות ולאפשרות גרימת התוצאה מתוך תקווה למנוע את התוצאה הקטלנית. בנסיבות אלה, הלקוח שלנו הואשם בעבירה של הריגה.

לאחר משא ומתן מול הפרקליטות, הצלחנו בסופו של דבר לשכנע כי אמנם קיימת אשמה מצד הנהג שלנו, אולם ברף הנמוך של רשלנות, כלומר גרימת מוות ברשלנות ולא הריגה ובמקום עונש של שנות מאסר, נשלח לחודשים בודדים במסגרתם עשה עבודות שרות.

דוגמה נוספת היא ע"פ 9956/05 אסף שי נ' מדינת ישראל, נהג משאית הואשם כי סטה מנתיב הנסיעה, התנגש ברכב וגרם לתוצאה קטלנית. בנסיבות רגילות, היה מואשם בעבירה של גרימת מוות ברשלנות עקב נהיגה בחוסר זהירות.

אולם, בהודעתו השנייה במשטרה ציין כי טרם התאונה הצית סיגריה ועיין בזמן הנהיגה, במפת דרכים. העבירה הנלווית אשר יוחסה למערער הייתה עבירה בניגוד לתקנה 26(4) לתקנות התעבורה, נהיגה בהעדר שליטה. כלומר, כאשר המערער אסף שי, ידע שהוא נוהג רכב ללא אפשרות ממשית לשלוט בו, היסוד הנפשי הפך מרשלנות למחשבה פלילית מסוג פזיזות.

"למזלו" של אסף שי, לפני שנחקר בחקירה השנייה, לא הוזהר כראוי בדבר זכותו להיוועץ עם עורך דין, וכך פסק הדין הפך למעשה לפסק דין תקדימי, שבו בוטלה הודעתו של אסף שי במשטרה בה מודה כי עיין במפת דרכים בזמן נהיגה, וביטול ההודעה, הביא לזיכויו מעבירת הריגה והרשעה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות.

פסילה עד תום ההליכים

סעיף 46ב לפקודת התעבורה קובע:

"(א) הוגש כתב אישום נגד בעל רישיון נהיגה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם, יורה בית המשפט על פסילתו מהחזיק ברישיון נהיגה עד למתן פסק דין בעניינו.

(ב) בטרם יורה בית המשפט על פסילה כאמור בסעיף קטן (א), ייתן בית המשפט לנאשם הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו, ורשאי הוא שלא להורות על פסילה כאמור, אם שוכנע, מנימוקים שיפרש, כי אין בנהיגה על ידי הנאשם משום סכנה לציבור.

(ג) הורה בית המשפט על פסילה כאמור בסעיף קטן (א), רשאי הוא לדחות את מועד הפסילה למועד שיקבע".

אישום בתאונת דרכים קטלנית, מקים חזקת מסוכנות כנגד הנאשם. האינטרס הציבורי דורש להרחיק נהג אשר בנהיגתו גרם לתאונת דרכים בה נהרג אדם, עוד בטרם תתברר אשמתו של הנהג.

הדין הפלילי מטיל נטל הוכחת האשמה ומסוכנות של נאשם, על המדינה. סעיף זה (46ב), הופך את הנטל וקובע חזקה, שאדם אשר מואשם בתאונה בה נהרג אדם, בית המשפט יורה  – מלשון ציווי – על פסילתו מלנהוג.

בניגוד לסעיף 47(ה) לפיו לקצין המשטרה אין שיקול לגבי הפסילה המנהלית של 90 יום, לבית המשפט נשאר עדיין השיקול דעת לבחון את המסוכנות של הנהג, ובמידה והנהג מצליח לסתור את חזקת המסוכנות כתוצאה מהתאונה הקטלנית, ומוכיח כי המשך נהיגתו לא יסכן את הציבור, רשאי מנימוקים מיוחדים שלא לפסול את הנהג עד תום ההליכים.

חשוב לציין, פסילה עד תום ההליכים, באה עוד בטרם התבררה אשמתו של הנהג ומגיע בשלב המשפטי הראשוני, השלב  שבו התיק מגיע לבית המשפט ומוגש כתב האישום. למעשה רק עם הגשת כתב האישום לבית המשפט, מתחילים ההליכים בבית המשפט, אולם

ייצוג על ידי עורך דין תעבורה עוד בטרם הגשת כתב האישום, עשוי למנוע את עצם הגשת כתב האישום

סעיף 46ב הוא סעיף מיוחד: הגשת כתב אישום (המבוסס על ראיות לכאורה) קובע חזקה לפיה יש ראיות לכאורה לאשמת הנהג וסעיף 46ב קובע חזקת מסוכנות, ועל הנהג להפריך את החזקה. בנוסף, בניגוד לסעיף 46 המקנה סמכות לבית המשפט לפסול נהג למשך 6 חודשים או לתקופה ארוכה יותר מנימוקים מיוחדים, סעיף 46ב מסמיך את בית המשפט כעניין שבשגרה לפסול את הרישיון וזאת עד לתום ההליכים, גם אם ההליכים מתנהלים מספר שנים.

​תאונות דרכים קטלניות, הם התיקים המסובכים ביותר בתחום התעבורה היות והם בעלי אופי פלילי מובהק, רב התיקים הם מאד רגישים מבחינה אנושית, התיקים מסובכים משפטית עקב הסוגיות המשפטיות הרבות ובירור העובדות שהוא קריטי לטיפול נכון בתיקים אלה.

במשרד עורכי דין סטולר ושות', מחלקה מיוחדת לטיפול בתיקי תאונות דרכים קטלניות, המנוהלת על ידי עורכי דין בעלי וותק ברשויות התביעה והרשות החוקרת ובעלי הצלחות חסרות תקדים בייצוג נהגים שהואשמו בתאונה קטלנית.