זיקתו של חוק שמירת הנקיון לדיני התעבורה

חוק שמירת הנקיון, התשמ"ד- 1984, ששמו אינו מרמז על הרלוונטיות הרבה שלו לדיני התעבורה, מטיל על הנהגים שורה של חובות ואיסורים, שהפרתם גוררת סנקציות שונות, החל מקנס, עובר דרך השבתת הרכב וכלה במאסר.

הוראות החוק

• מרבית העבירות נופלות בגדר סעיף 2 לחוק, הקובע כי:

לא ישליך אדם פסולת, פסולת בניין או גרוטאות רכב ברשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד, ולא ילכלך את רשות הרבים.

פעמים רבות, הדו"ח לא ימסר לנהג במעמד ביצוע העבירה, אלא ישלח לביתו. החזקה בחוק קובעת כי רואים את בעל הרכב או את האחראי על הרכב באותה עת כמבצע העבירה, אלא אם הוא יוכיח כי העבירה בוצעה על ידי אחר, ויצביע על זהותו. החזקה על פיה נהג הרכב הוא האחראי לביצוע העבירה לא חלה כשהמדובר הוא בנהג אוטובוס, רכב ציבורי או רכב מסחרי בלתי אחוד כשהפסולת הושלכה מהחלק הנפרד מתא הנהג. כלומר, במידה ומדובר במשאית השייכת לבעל עסק, הדו"ח לא יגיע לידי הנהג. 

•  במידה והרכב שייך לתאגיד, יוטל עליו כפל קנס.
   
• האכיפה נעשית על ידי המשטרה ועל ידי "נאמני הנקיון", שהם מתנדבי המשרד להגנת הסביבה להם סמכות לרשום דו"חות. במאגר המשרד רשומים כ- 150,000 נאמני נקיון, אך רק כ- 1,000 מתוכם נותנים דו"חות בפועל. העבירה הנאכפת ביותר על ידם היא השלכת בדל סיגריה מבעד לחלון הרכב. 

• סיטואציה שכיחה נוספת היא השלכת פסולת מהחלון על ידי ילדים הנוסעים ברכב. כך נקבע בסעיף 3 לחוק:

כל מי שבידו השגחה על קטין שטרם מלאו לו 13 שנים, הנמצא עמו ברכב, לא יניח לקטין להשליך פסולת מהרכב.

• סעיף 6 לחוק מחייב הצבת שילוט:
  באוטובוס, ברכב ציבורי וברכב מסחרי בלתי אחוד בחלק הנפרד מתא הנהג, יקבע בעל הרכב או נהגו, בצורה גלויה לעין, שלטים המורים על איסור השלכת פסולת מהרכב.