|
הטלת פסילה על ידי פקידי רשות הרישויאין עוררין לגבי סמכות משרד הרישוי לפסול את רשיון הנהיגה בהתאם לשיטת הניקוד הנהוגה, באשר סמכות זו מוקנית בחקיקה ראשית, ומפורטת בתקנות התעבורה. אולם, בפקודת התעבורה מצוי סעיף נוסף, עלום למדי, המסמיך את פקידי רשות הרישוי להטיל פסילת רשיון נהיגה, שלא בנתיב המוכר המותווה בפירוט בחוק. כך קובע סעיף 56 לפקודת התעבורה:
הייתה רשות הרישוי משוכנעת, על פי ראיות שהובאו לפניה, כי בדרך נהיגתו של בעל רשיון נהיגה יש משום סכנה לעוברי דרך, או שבעל רשיון הנהיגה הוא פרוע או מופרע, רשאית היא, בהחלטה מנומקת ולאחר שניתנה לו הזדמנות להביא טענותיו לפניה לפסלו מהחזיק ברשיון נהיגה.
סעיף חוק זה הפך לרלוונטי כאשר לפני כחודש הורה שר התחבורה היוצא לפסול מכוחו רשיונם של נהגים שהוגדרו כמסוכנים.
לא נכביר במילים על הניסוח הבעייתי ביחס לתכונותיו של בעל הרשיון, ה"פרוע" או ה"מופרע", ונסתפק בהנחה כי ההסבר לכך נעוץ בעובדה שהסעיף לא תוקן מאז חקיקת פקודת התעבורה בשנת 1961. אומנם לא ניתן להתעלם מכך שעל פי לשון החוק העובדה ש"בעל רשיון הנהיגה הוא פרוע או מופרע" היא עילה לפסילת רשיונו, אך נראה כי רשיונו של נהג שאינו כשיר לא יפסל מכוח סעיף זה. לשם כך קיים המכון הרפואי לבטיחות בדרכים.
מהי, אם כן, הבעייתיות?העילה העיקרית לפסילת רשיון מכוח הסעיף המדובר היא כי "בדרך נהיגתו של בעל רשיון נהיגה יש משום סכנה לעוברי דרך". כך, לפקידי רשות הרישוי מוענקת סמכות נרחבת להכריע בשאלת המסוכנות הנשקפת מן הנהג. כל זאת, ללא קרטריונים מנחים בחקיקה. לשם הבנת הקושי הטמון בכך, יש להבין כי ההחלטה בשאלת המסוכנות הנובעת מהאדם העומד בפני רשות שיפוטית או מנהלית היא מרכזית, ולא פעם מכריעה את הכף בהליכים שונים. סוגיית המסוכנות נדונה רבות בפסיקה ובהחלטות מנהליות, ועדיין נותרה מעורפלת ושנויה במחלוקת במידת מה. על כך יש להוסיף את הקושי המובנה בעצם טבעה של שאלת המסוכנות, באשר לא ניתן לקבוע בה מסמרות ויש לבחון אותה בכל מקרה לגופו. יחד עם זאת, על אף הבדיקה הפרטנית, נחוצים קווים מנחים שיסייעו בהכרעה. העדרם מעצים את הקושי שבהטלת הפסילה בדרך זו.
אור לכך, כיצד זה דווקא פקידי רשות הרישוי ידעו להכריע נכונה בסוגיית המסוכנות?. זהו לב הבעייתיות שבהנחיה המורה להטיל פסילה מכוח הסעיף המדובר. החוק קובע כי רשות הרישוי, באמצעות פקידיה, תשתכנע על פי ראיות שיובאו בפניה. על פניו, הדבר נשמע סביר. אולם, הלכה למעשה, מדובר אך בראיה אחת ויחידה והיא גליון ההרשעות של הנהג.
זכות השימועהנהג רשאי להביא ראיות מטעמו, ולשכנע את פקידי רשות הרישוי כי לא נשקפת סכנה מהמשך נהיגתו. לכאורה, יש בכך איזון מסויים. אולם, קריאה בין השורות מלמדת כי בניסוח האגבי והמעורפל של סעיף חוק, ולמעלה מכך- באופן יישומו, יש אמירה ברורה באשר לנטלי ההוכחה המוטלים על הצדדים. רשות הרישוי תסתפק בהבאת פירוט ההרשעות הקודמות של הנהג, ואילו זה האחרון ידרש להביא ראיות משמעותיות ולסתור את חזקת המסוכנות שקמה נגדו. זכות השימוע וודאי שאינה יחודית להליך זה, והיא קמה כל מקום בו גוף מנהלי עשוי להגיע להחלטה אשר תפגע באדם הניצב בפניה. לא די בה בכדי לנטרל את הבעייתיות הייחודית למצב בו משרד הרישוי פוסל רשיונו של נהג. נקודה חשובה נוספת היא כי בעוד שביחס לפסילת רשיון נהיגה בשל צבירת נקודות במשרד הרישוי קיימת בחוק אמירה מפורשת על פיה היא תוטל בנוסף לכל עונש אחר שיוטל על ידי בית המשפט, לא כן ביחס לפסילה הרשיון על ידי משרד הרישוי בעילה של מסוכנות. סמכות משרד הרישויבמצב הדברים האמור, לא ניתן לאפשר מצב בו רשיונם של נהגים נפסל על ידי פקידי משרד הרישוי מכוח סעיף זה. מן הראוי כי הסמכות היחידה להטלת פסילת רשיון נהיגה על ידי מרד הרישוי תיוותר כשהייתה, בהתאם לשיטת הניקוד הקבועה בפירוט בחוק. לא ניתן להעניק לפקידי משרד הרישוי סמכות כה נרחבת באשר לפרשנות החוק ויישומו על נהגים מסוכנים או "מופרעים", כלשון החוק. אומנם, ניתן להעמיד את החלטות משרד הרישוי בפני ביקורת שיפוטית, אולם מלכתחילה מדובר כאן בפגיעה שאינה סבירה כאשר היא מוטלת על ידי גוף מנהלי שלא הותוו לו שיקולים מפורטים בחוק.
|
הצעת חוק קובעת- עונש מינימום של 3 חודשי מאסר למי שיורשע בנהיגה בתקופת פסילה.
11/06/2010
הצעת חוק קובעת: בעבירות תעבורה המבוססות על צילום שתיעד את העבירה, בהן מטבע הדברים הנהג אינו מקבל את הדו"ח לידיו במקום, תקוצר תקופת ההתישנות ותעמוד על 120 ימים בלבד.
11/06/2010
נהגי הרכבים הפרטיים אינם מחויים בהדלקת אורות הרכב במהלך שעות היום
02/04/2010
בית המשפט בחדרה זיכה נהג אשר יוצג על ידי משרדנו מאשמת גרימת תאונת דרכים קטלנית
05/03/2010
נהג אשר יוצג על ידי משרדנו זוכה מעבירת נהיגה בשכרות, לאחר שהואשם כי סירב לבצע בדיקת שכרות.
05/03/2010
|


