טלפון נייד למקרה חרום: 052-284-6936, 052-281-6081

077-2055000
משרדנו בחיפה
שד' בן גוריון 21
משרדנו בתל אביב
רחוב שוקן 26
משרדנו בחדרה
רחוב הלל יפה 11
משרדנו ברמת-גן
בן גוריון 1 מגדלי בסר 2
משרדנו באילת
רחוב הבשמים 39

תאונות דרכים

מדי יום מתרחשות עשרות אם לא מאות תאונות דרכים, כאשר רב התאונות כלל לא מדווחות ולא מטופלות על ידי גורמי האכיפה. חלק גדול מתאונות דרכים לא מדווחות למשטרה אם בגלל שהמזיק עזב את המקום ולא השאיר כל פרט מזהה (חוסר ראיות) או בשל הנזק המזערי שאינו מצדיק פנייה למשטרה (חוסר עניין לציבור).

משטרת ישראל מגדירה תאונת דרכים כאירוע שאירע עקב עבירת תעבורה ובשל הימצאו של רכב ו/או הולך רגל בדרך, וכתוצאה מכך נפגע אדם או נגרם נזק לרכוש.

חשוב לציין כי הגדרת תאונת דרכים לפי דיני התעבורה שונה מההגדרה בדיני הפלת"ד (חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים) ולא כל תאונה המוגדרת כתאונה לפי הפלת"ד, "זוכה" לטיפול של גורמי האכיפה.

מתי יוגש כתב אישום בגין תאונת דרכים

היות ותאונת דרכים מתרחשת עקב עבירה, ולצורך העניין אין נפקא מינא אם מדובר בעבירת תעבורה, השאלה אם לטפל בעניין מבחינה משפטית נקבע לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התמש"ב-1982:

  1. "ראה תובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שאין במשפט עניין לציבור; ואולם החלטה שלא להעמיד לדין, בשל היעדר עניין לציבור תהיה באישור בעל תפקיד כלהלן:
  2. פרקליט מחוז או פרקליט בכיר שהוא הסמיכו לכך – בעבירות פשע או עוון, שחומר החקירה בהן הועבר לטיפולו של פרקליט לפי סעיף 60; (רלבנטי לתאונות דרכים קטלניות)
  3. קצין משטרה המשמש כתובע, שהמפקח הכללי של המשטרה הסמיכו לכך – בעבירות שאינן פשע, למעט עבירות עוון שההחלטה בעניינן מתקבלת בידי בעל תפקיד כאמור בפסקאות (1) או (2);
  4. על החלטה שלא להעמיד לדין תימסר לחשוד הודעה בכתב שבה תצוין עילת סגירת התיק והחשוד יהיה רשאי לפנות לתובע שסגר את התיק בבקשה מנומקת לשנות את עילת הסגירה; תיק שנסגר מחוסר אשמה, יימחק רישומו מרישומי המשטרה".

סעיף 62 לחסד"פ קובע שני תנאים מצטברים לשם הגשת כתב אישום בגין תאונת דרכים:

  1. ראיות לכאורה

כמו בכל משפט, כל שכן במשפט פלילי, על מנת להוכיח אשמה של נהג בגרימת תאונת דרכים, על המדינה – המאשימה המגישה כתב אישום – להוכיח כי נהג פלוני עבר עבירת תעבורה שגרמה לתאונת דרכים. על מנת להוכיח זאת על המדינה להציג ראיות לבית המשפט המוכיחות מעבר לספק סביר את האשמה של הנהג לגרימת התאונה.

בין ראיות להוכחת אשמה של נהג ניתן למנות עדויות של מעורבים (הולכי רגל, נהגים אחרים, עדי ראיה), סימנים על הכביש (סימני בלימה, סימני החלקה, חריצים שנגרמו מחלקי מתכת, כתמי שמן/דם), סימנים על רכבים אחרים (סימני שפשוף, עיקום פח, סימני צבע) ועוד.

ראיות אלה בדרך כלל נאספות על ידי בוחן תנועה המגיע לזירת התאונה, מכין סקיצה ולאחר מכן תרשים של התאונה, דו"ח בוחן (שבו מפרט את כל נסיבות התאונה – הצדדים המעורבים, תנאי שטח, שדה ראיה, סימנים על הכביש, נפגעים ובסוף סיכום וממצאים). בחלק מן המקרים ובתאונות הקשות יותר, הזוכות לתשומת לב מיוחדת של המשטרה, הממצאים נשלחים לבחינת המז"פ (מעבדה לזיהוי פלילי), מעבדה משטרתית הנוקטת באמצעים מדעים וטכנולוגיים לזיהוי וניתוח ממצאים ("גרסה ישראלית ל-CSI").

השאלה מהן ראיות לכאורה נבחנה בפסיקת בית המשפט העליון בבג"צ 2534/97 יהב נ' פרקליטות המדינה נא(3) 1, 31(1997), פסק דין מקיף של בית המשפט העליון הדן בשיקול דעת של התביעה לבחון ראיות ולהגיש כתב אישום בהתקיים ף הראיות הדרוש לשם כך, ולאחרונה ניתן פסק דין בבג"צ 8150/13 כרסנטי נ' מדינת ישראל וברזל. בפסק דין זה, לקוח המשרד שייצגנו במשותף עם עו"ד יוסי יעקבי, זוכה בבית המשפט המחוזי בנצרת בגין עבירה של אי מתן זכות קדימה על מעבר חצייה אשר גרמה למותה של ילדה בת 14 וזאת לאחר שבית המשפט לתעבורה בצפת הרשיע אותו בעבירות אשר יוחסו לו ונשלח לתקופה לא מבוטלת מאחורי סורג ובריח, ואילו הורי המנוחה הגישו עתירה לבג"צ מאחר ופרקליטות המדינה נמנעה מהגשת ערעור "בגלגול שלישי" לבית המשפט העליון.

בהחלטתו קבע בג"צ כי השיקול הדעת של הפרקליטות לבחון את תיק משפטית ואם להגיש ערעור אם לאו הוא רחב ביותר, ואילו לגופו של עניין, בית המשפט קבע באופן תקדימי כי האחריות לגרימת תאונת דרכים על מעבר חצייה אינה מוחלטת וכי על המדינה להוכיח את האשמה כבכל תאונת דרכים אחרת.

  1. עניין לציבור

השאלה היא אינה מה מעניין את הציבור אלא מה מצדיק מבחינת האינטרס הציבורי, "למען יראו וייראו". כמעט בכל תאונה בה נפגע אדם, יוגש כתב אישום נגד האחראי לתאונה, בתנאי שיש ראיות לכאורה, גם אם הנפגע הוא זה שגרם לתאונה (אלא במקרים חריגים בהם לא יוגש כתב אישום נגד האחראי). לגבי תאונות דרכים בהן נגרם נזק בלבד, יוגש כתב אישום במידה והנזק חמור ו/או עקב עבירת התעבורה חמורה אשר גרמה לנזק.

ישנם מקרים בהם יוגש כתב אישום בגין אירוע של תאונת דרכים על אף שהנהג לא עבר כל עבירת תעבורה אשר גרמה לתאונה ואינו אחראי לגרימת התאונה, אך מאחר ולא מילא אחר חובותיו של נהג אשר מעורב בתאונת דרכים, יוגש נגד הנהג כתב אישום בגין אי מילוי החובות ולא עקב גרימת התאונה, גם במקרה ונגרם נזק לרכוש בלבד!

אחריות לגרימת התאונה

תאונת דרכים הוא אירוע אליו חשוף כל נהג באשר הוא. רב תאונות הדרכים מתרחשות עקב חוסר תשומת לב לתנאי הכביש ולחוסר ריכוז. החלק הארי של התאונות מתרחשות עקב חציית צמתים כגון אי ציות לאור אדום, אי מתן זכות קדימה ואי ציות לתמרור עצור, סטייה מנתיב/עקיפה. בכל אלה הנהג חוצה את התנועה וכך, חוסם את דרכם של הרכבים בדרך החוצה, מה שמוביל להתנגשות ביניהם. מקרים אלה נגרמים לרוב עקב חוסר תשומת לב וחוסר זהירות ו/או נהיגה רשלנית.

קלות ראש ורשלנות

נהיגה רשלנית, זו עבירה המיוחסת לנהג בניגוד לתקנה 62(2) לפקודת התעבורה. מדובר במושג עמום ועל בית המשפט למלא בו תוכן:

"נוהג רכב בדרך בקלות ראש, או ברשלנות, או במהירות שיש בה בנסיבות המקרה סכנה לציבור, אף אם היא פחותה מן המהירות המקסימלית שנקבעה"

רשלנות היא מושג הלקוח מדיני הנזיקין והוא מושג המגדיר הפרת חובת זהירות.

דיני התעבורה מפרטים באופן מדויק כיצד על הנהג לנהוג בצורה זהירה, באילו חובות לנקוט, באיזה נסיבות להאט את המהירות (תקנות 51 ו-52 לתקנות התעבורה, ראה "מהירות מופרזת"), מתי ולמי לתת זכות קדימה, קדימות במתן זכות קדימה ועוד. הנחת דיני התעבורה, כי נהג אשר ינהג על פי כל כללי הזהירות המותווים בדיני התעבורה, לא יקלע למצב שבו יהיה אחראי לתאונת דרכים.

כל דיני התעבורה, מטילים חובות תעשה (תן זכות קדימה, עצור) אל מול חובות על תעשה (אל תנהג במהירות מופרזת). מי שלא נוהג לפי כללי הזהירות מפר בכך את חובות הזהירות בדיני התעבורה ובכך הוא מתרשל, התרשלות אשר עלולה לגרום לתאונת דרכים והגשת אישום בהתאם.

נהיגה בחוסר זהירות

רף מחמיר פחות הוא נהיגה בחוסר זהירות לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה:

"לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות ובין השאר בסוג הרכב, במטענו, בשיטת בלמיו ומצבם, באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה בתמרורים, באותות שוטרים בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך"

מדובר בחובה כללית לנהוג בזהירות תו מתן תשומת לב לכל תנאי הדרך והתאמת אופן הנהיגה לתנאי הדרך, שעת יממה, תנאי מזג האוויר, סוג הרכב ועוד.

בדרך כלל סעיף זה מיוחס לנהג אשר לא עבר עבירה קונקרטית על פי דיני התעבורה אלא הפר חובה כללית, או לחילופין כאשר התוצאה של התאונה היא קלת ערך אם זה בהעדר נפגעים בגוף, ואם מדובר בנזק קל ביותר לרכוש.

בתיק ת"ד (י-ם) 2136/05 מדינת ישראל נ' שוויקי, מבחין כב' השופט, ד"ר אברהם טננבוים בין שתי העבירות, נהיגה בקלות ראש בניגוד ל-62(2) לנהיגה בחוסר זהירות עבירה בניגוד לתקנה 21(ג):

"על מנת להרשיע נהג בעבירה ע"פ ס' 62(2) לפקודה, על התביעה להוכיח קיומו של יסוד נפשי, קרי פזיזות או מעשה רשלנות רבתי, המגיע עד קלות דעת, וזאת, להבדיל מתקנה 21 (ג) אשר אינה דורשת כתנאי להרשעה הוכחת יסוד נפשי כלשהו, אלא רשלנות בלבד. סעיף 62 (2) דורש כתנאי להרשעה מודעות לתוצאות המעשה... אלא שלעיתים התקנות בלבד לא מצביעות על חומרה מיוחדת בנסיבות המקרה הספציפי. לדוגמא, ייתכן ואדם נסע סטה ממסלולו ופגע ברכב המגיע ממול. סתם סטייה מהווה עבירה על תקנה שאיננה מחייבת פסילה, אולם במקרה שלנו הייתה חומרה מיוחדת שכן הנהג שוחח בפלאפון ללא דיבורית וכך נגרמה הסטייה. במקרים כגון אלו, ישנה הצדקה להחמרה ולהוספת הרכיב של הרשלנות על פי סעיף 62(2) המחייב ענישה מחמירה. ייתכן גם ותהיה חומרה של יסוד נפשי. למשל, מעבר באור אדום לכשעצמו איננו מהווה עבירה שיש בחובה עונש של פסילת מינימום. אולם בד"כ העוברים באור אדום עושים זאת שלא במתכוון אלא מתוך שגגה או רצון להספיק לעבור. אולם מי שבכוונה תחילה עובר באור אדום (למשל כדי להתחמק מניידת הרודפת אחריו), בוודאי ובוודאי יש כאן עניין של רכיב נוסף המחייבת את הרשלנות. שוב, אותה "תוספת יתירה" על המקרה הרגיל יכולה להתבטא ביסוד הנפשי או ביסוד העובדתי, אך צריכה להיות תוספת שכזו"

ההבחנה בין שני סעיפי האישום היא דקה מאד ולתביעה נתון שיקול דעת רחב מאד לבחור את סעיף האישום המתאים, ובחלק ניכר מן המקרים מייחסים את שני האישומים גם יחד. בתי המשפט נדרשים לעיתים רחוקות להכריע האם סעיף האישום נבחר כראוי ומהי דרגת הפרת החובה, נהיגה רשלנית או חסרת זהירות.

שדה ראיה

אשמה של נהג בתאונת דרכים נקבעת כאשר נהג סביר, יכול היה למנוע את התאונה. על נמת לענות על שאלה זו, אחד הפרמטרים שחובה לבדוק הוא שדה הראיה אשר עמד לנגד עיני הנהג שעה שהתקרב למקור הסכנה. בחינת שדה הראיה אינה טכנית אלה מהותית בכך שחשוב לבדוק, האם בתהחשב בכל נסיבות הדרך, ומהירות הנהג החשוד, היה שדה ראיה מספק על מנת להבחין, להגיב ולעצור בטרם תיגרם התאונה.

במידה ונקבע ששדה הראיה היה קצר מדי, אזי אין מנוס לקבוע כי התאונה היא בלתי נמנעת ואין אשמה לנהג אשר גרם לתאונה, גם אם כתוצאה מכך נגרמה תוצאה קטלנית.

אך יחד עם זאת, במידה ויקבע משפטית, כי בהתאם לתנאי הדרך, ובהתאם לשדה הראיה, על הנהג היה לנהוג בצורה איטית הרבה יותר, אזי, לא יהיה מנוס מלהגיש כתב אישום.

בית המשפט הוא זה אשר בוחן האם מהירות הנסיעה התאימה לתנאי הדרך ולשדה הראיה אשר עמד לנגד עיני הנהג, בהתחשב בכל נסיבות הדרך.

בערעור פלילי בענייני תעבורה עפ"ת (נצ') 29470-07-10 פסמניק נ' מדינת ישראל, קבע בית המשפט המחוזי בנצרת:

"בשולי נקודה זו, לא למותר להעיר, כי גם אם היינו מניחים לצורך הדיון ששדה הראיה היה אכן מצומצם ל- 10 מטרים בלבד (על פי שיטת המערער), לא היה באמור כדי להפחית מרשלנות המערער ואולי אף היפוכם של דברים, שהרי אזי ללא ספק היה על המערער כנהג סביר להתאים את מהירות נסיעתו למצב שדה הראיה כך שהיה עליו לעצור את רכבו או לכל הפחות לנסוע "בזחילה", עד שישתפר שדה הראיה, כאשר כל התנהגות אחרת במקרה כזה, ובפרט נהיגה במהירות מופרזת כבענייננו, מהווה גם היא רשלנות".

ערעור על הכרעת דין וגזר דין של בית המשפט לתעבורה בנצרת, בגינו הורשע נהג אשר נהג במהירות של 90 קמ"ש במקום מהירות של 50 קמ"ש ופגע בשני הולכי רגל אשר הלכו על הכביש בשעת לילה. במהלך חקירת התאונה היו מחלוקות בין הבוחנים לגבי מהירות הרכב ושדה הראיה אשר עמד לזכות המערער, בסופו של דבר, לאחר שהוגש כתב האישום באיחור ניכר מאד יש לומר, המערער הורשע בבית המשפט לתעבורה, אשר לזכותו וותק של 36 שנות נהיגה, ולא נרשמה לחובתו ולו עבירת תעבורה אחת!

במקרה זה הניח בית המשפט המחוזי וזאת אף לטובת המערער, כי שדה הראיה בכיוון נסיעתו היה מצומצם ביותר, וכל שיכול היה לראות היה למרחק של 10 מטרים בלבד, בזמן שמהירות הנסיעה המותרת במקרה זה היא 50 קמ"ש. במהירות של 50 קמ"ש, רכב עובר מרחק של 13.88 מטר בשנייה. זמן תגובה הוא לכל הפחות 0.75 שנ'-1 שנ'. עד שהנהג היה מספיק רק לקלוט ולהבין מה מתרחש בדרכו ולהגיב, הרכב היה עובר מרחק של בין 10.41 מטר ל- 13.88 מטר. כלומר, הנהג לא היה מספיק להגיב כלל עד הפגיעה בהולכי הרגל. לפיכך בית המשפט קבע, כי אם תנאי הדרך לא מאפשרים לראות כלום, אז על נהג סביר לעצור(!) את הרכב או לכל הפחות לנסוע "בזחילה". במקרה הזה כאמור, המערער נהג במהירות של 90 קמ"ש, שהיא כמעט כפולה מהמהירות המותרת ולכן בית המשפט המחוזי בנצרת החליט בסופו של דבר לדחות את הערעור.

המערער במקרה זה נידון לשישה חודשי עבודות שרות ופסילה למשך 7 שנים, כאשר הפרקליטות הגישה ערעור על קולת העונש. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור של הנהג על הכרעת הדין ועל גזר הדין. בית המשפט דחה גם את את ערעור המדינה על קולת העונש וסבר שניתן להסתפק בענישה קלה יחסית במקרה זה, בין היתר בגין העובדה כי התאונה אירעה בשנת 2003, כתב האישום הוגש אך ורק בשנת 2007, וגזר הדין ניתן רק בשנת 2010, כלומר, 7(!!) שנים לאחר התאונה.

הדגש בפסק הדין הזה כאמור הוא הקביעה כי במקרה ושדה הראיה הוא מוגבל עד מאד, על נהג סביר להתאים את מהירות הנסיעה בהתאם לשדה הראיה, אחרת זו נהיגה רשלנית והוא אחראי לכל תוצאה עקב נהיגתו הרשלנית.

 

ענישה בגין תאונות דרכים

ענישה בגין תאונות דרכים

נקודת המוצא של ענישה בגין תאונות דרכים היא בהתאם למידת הרשלנות ו/או חוסר הזהירות, חומרת הנזק ועבר תעבורתי של הנהג (שנות נהיגה וכמות הרשעות).

ככל שעבירת התעבורה הנלווית והגורמת לתאונה, חמורה יותר, כך רמת הענישה תעלה. מצד שני, ייתכן ורמת הרשלנות היא נמוכה מאד אך חומרת החבלות בגוף כתוצאה מהתאונה, מעלים את רף הענישה.

סעיף 38 לפקודת התעבורה קובע עונש מינימאלי של 3 חודשים פסילה בגין מצבים הבאים:

  1. תאונות דרכים אשר נגרמו כתוצאה מעבירות תעבורה המפורטות בתוספת השנייה לפקודה:
  2. עבירות לפי הפקודה:
  • סעיף 62(2) – נהיגה בקלות ראש וברשלנות
  • סעיף 62(4) – נהג המסרב להזדהות (שם ומען)
  • סעיף 65 - אי עצירת רכב לפני מסילת ברזל
  1. תקנה 320(א) – תקינות מערכה ההיגוי

עבירה לפי תקנה 22(א) לגבי אי מתן זכות קדימה לפי תמרור.

  • תקנה 26(4) – נהיגה במצב השולל שליטה ברכב או ראיית הדרך והתנועה בה.
  • תקנה 27(4) – לא ינהג אדם רכב כאשר הרכב במצב השולל מהנהג שליטה בו.
  • תקנה 45(1) – נסיעה לאחור שיש בה כדי לגרום סיכון או פגיעה.
  • תקנה 51 – נהיגה במהירות שלא בהתאם לתנאי הדרך
  • תקנה 56 – אי עצירה לפני מפגש רכבת
  • תקנה 57 - מעבר אוטובוס במפגש סלול
  • תקנה 64(ג) – אי מתן זכות קדימה לדרך החוצה או בתמזגות כבישים

זכות קדימה

  • תקנה 64(ד) – עצור! ותן זכות קדימה בצומת

תמרור עצור

  • תקנה 99(א) – נהיגה עם אורות הגבוהים המפריעה לנהגים אחרים
  • תקנה 436 או 438 – הפרת חובות זהירות של נהג ברכב ציבורי
  • תקנה 54(א) – נהיגה במהירות מופרזת מסוג "הזמנה לדין" (ראה "מהירות מופרזת").
  1. על עבירת תעבורה או על עבירה אחרת הנובעת מנהיגת רכב גרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם חבלה של ממש.

תאונת דרכים אשר נגרמת כתוצאה מאחת או יותר מהעבירות המפורטות לעיל או כאשר כל עבירת תעבורה, ולו הקלה ביותר, גורמת לתאונת דרכים בה נגרמו חבלות של ממש, הנהג הפוגע צפוי לענישה מינימלית של 3 חודשי פסילה.

חבלות של ממש מוגדרות חבלות מסוג שברים, פצעים פתוחים ופצעים חמורים יותר. מספיק שאחד הנפגעים שבר אצבע או נגרמה לו שריטה עמוקה, האירוע מוגדר כתאונת דרכים עם חבלות של ממש.

כאשר המשטרה מגדירה תאונת דרכים בה נגרמו חבלות של ממש, טווח הענישה מתחיל מ- חודשי פסילה במקרים הקלים ביותר, ועלול להגיע לעונשים של מאסר בפועל ושנים של פסילת רישיון נהיגה.

בתאריך 11.3.2014 אישר בית המשפט העליון ברע"פ 1583/14 שמיר נ' מדינת ישראל קביעה חסרת תקדים של בית המשפט המחוזי בלוד, אשר אישר עונש שגזר בית המשפט לתעבורה במחוז מרכז, כב' השופטת מגי כהן, במסגרתו נגזרו על נהג נורמטיבי 8 חודשי מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח ו-שבע שנות פסילת רישיון נהיגה מיום שחרורו ממאסר.

מדובר בעונש חסר תקדים לתאונת דרכים שבה לא קופחו חיי אדם. במקרה זה, לנפגע נגרמו חבלה של ממש כאשר הנהג הפוגע עשה פניית פרסה לא זהירה, עבירה אותה עושים אלפי נהגים מדי יום.

לעומת זאת, ברע"פ 782/14 אלמלח נ' מדינת ישראל, בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בלוד, אשר אישר את גזר דינו של בית המשפט לתעבורה במחוז מרכז, שגזר עונש של שנת מאסר בפועל ו-שש שנים פסילה, על אלמן בן 53 אב ל-3 ילדים, אשר סעד את אשתו 5 שנים בטרם נפטרה, לחובתו סה"כ 7 הרשעות תעבורה קלות ביותר במשך 30 שנות נהיגה. נהג זה הורשע כי נהג שיכור, פגע ברכב חונה ולא השאיר לו פרטים ועזב את המקום. לציין, בלבד נזק קל לשני רכבים, לא היו כלל נפגעים.

במילים אחרות, בית המשפט רואה בחומרה פגיעות גוף קשות ללא קשר לחומרת העבירה אשר גרמה לתאונה, וכן, חומרת העבירה אשר הובילה לתאונה, בלי קשר לתוצאות התאונה.

המסקנה היא, שחוסר זהירות רגעית, עלולה להוביל נהג נורמטיבי לחלוטין למאסר מאחורי סורג ובריח ופסילת רישיון נהיגה למשך שנים.

 

פסילה מנהלית

סעיף 47 לפקודת התעבורה קובע סמכות לקצין לפסול מנהלית:

  1. "בסעיף זה, "קצין משטרה" – קצין משטרה בדרגת מפקח ומעלה.
  2. היה לשוטר יסוד סביר להניח כי נהג עבר לעיניו עבירה מן העבירות המפורטות בתוספת הרביעית, או כי בשל עבירה שעבר הנהג אירעה תאונת דרכים שבה נהרג אדם או נחבל, או ניזוק רכוש, רשאי השוטר לדרוש מהנהג להילוות אליו אל קצין משטרה או ליטול ממנו את רישיון הנהיגה שלו.
  1. היה לקצין משטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג שביצע את העבירה לפי סעיף קטן (ב) ינהג כלהלן, לפי העניין:
    (2) בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נחבל אדם או ניזוק רכוש - רשאי הוא לפסול את הנהג מהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 60 ימים";

 

בניגוד לסמכות קצין משטרה, בתאונת דרכים בה נהרג אדם (תאונת דרכים קטלנית), במקרה של תאונת דרכים בה נחבל אדם או ניזוק רכוש, סמכות הקצין היא רחבה יותר ומאפשרת שלא לפסול את הנהג מלשון "רשאי" להבדיל מ"יפסול". בנוסף, סמכות הפסילה במקרה והקצין החליט לפסול היא ל-60 ימים בלבד, לעומת 90 ימי פסילה.

סעיף 48 לפקודת התעבורה קובע:

"מי שנפסל בצו של קצין משטרה כאמור בסעיף 47, רשאי לבקש מבית המשפט המוסמך לדון בעבירה לבטל את הפסילה; ובית המשפט, לאחר ששמע את היועץ המשפטי לממשלה או את בא-כוחו או שוטר, רשאי לבטל את הפסילה, בתנאים או ללא תנאי, אם שוכנע שביטול הפסילה לא יפגע בביטחון הציבור".

בית המשפט שבסמכות השיפוט שלו, נעברה העבירה אשר גרמה לתאונת דרכים, כאשר קצין משטרה החליט על פסילה מנהלית, מוסמך לבטל את הפסילה מכמה טעמים:

  1. קצין המשטרה הטיל את הפסילה בניגוד לסמכות הנתונה לו ו/או חרג מסמכותו.
  2. אין ראיות לכאורה להוכחת האחריות לגרימת תאונת הדרכים.
  3. הנהג אינו מסוכן והמשך נהיגתו לא יסכן את שאר עוברי הדרך.

פנייה לעורך דין תעבורה כבר בשלב המקדמי, עשויה למנוע את הפסילה המנהלית, ולמנוע פסילה עתידית נוספת.

 

התנהגות נהג לאחר תאונת דרכים

פקודת התעבורה ותקנות התעבורה מטילים על נהג אשר היה מעורב בתאונת דרכים חובות "עשה" ללא קשר לשאלת אשמתו של אותו נהג.

בת"פ 22775-12-09 מדינת ישראל נ' תורן ואח', הורשעו בעל ואישה בהפקרה אחרי פגיעה בילד כבן 12, לאחר שפרץ לכביש כאשר נסע על קורקינט ממונע בכיוון נסיעתם, דרסו אותו, גרמו לו לפגיעות חמורות מאד, ועזבו את מקום התאונה ונסעו לשטוף את האוטו.

בית המשפט המחוזי גזר על שני בני הזוג, וזאת במסגרת הסדר טיעון, עונש של 3 שנות מאסר מאחורי סורג ובריח ופסילה למשך 10 שנים.

חשוב מאד לציין, כי בני הזוג, כלל לא היו אשמים בתאונה ואם היו עוצרים מיד לאחר התרחשות התאונה, מזעיקים כוחות הצלה, לא היה מוגש כנגד הזוג כתב אישום כלל וכלל.

ישנם מקרים רבים בהם נהג המעורבים בתאונה, כאשר לא היו אשמים כלל וכלל, עקב סיבות שונות ומשונות, עוזבים את מקום התאונה, ומואשמים בעבירה החמורה ביותר בפקודת התעבורה, עבירה של הפקרה אחרי פגיעה.

חובותיו של נהג המעורב בתאונת דרכים

תקנה 144 קובעת כללים כיצד לנהוג אחרי התרחשות תאונת דרכים בה נהרג או נפגע אדם, ללא קשר לאשמת הנהג לגרימת התאונה:

(א) נוהג רכב המעורב בתאונה שכתוצאה ממנה נהרג אדם או נפגע, יפעל לפי הוראות אלה:

  1. יעצור מיד את הרכב במקום התאונה או קרוב אליו ככל האפשר, ולא יזיזנו ממקומו אלא אם יש הכרח להשתמש ברכב לצורך ביצוע האמור בפסיקה (2) או אם שוטר הרשה את הדבר;
  2. בהתאם לנסיבות המקרה ומקום התאונה, יגיש לכל אדם שנפגע באותה תאונה עזרה מתאימה ובמיוחד –
  1. ידאג למניעת כל נזק נוסף לנפגע;
  2. יגיש לנפגע עזרה ראשונה שביכולתו להגיש על פי הכשרתו;
  3. יזעיק למקום התאונה את שירותי ההצלה המקצועיים הנחוצים על פי נסיבות המקרה ובין השאר, אמבולנס, משטרה ומכבי אש;
  4. ימתין ליד הנפגע עד להגעת שירותי ההצלה המקצועיים;
  5. במקום שאין אפשרות לפנות את הנפגע באמבולנס ידאג להעברתו ברכב מתאים אחר לתחנת עזרה ראשונה, לבית חולים או לרופא.
  1. ימסור לשוטר, או לאדם שנפגע או לנוהג רכב אחר המעורב באותה תאונה, או לכל נוסע או אדם שהיה בחברתו של הנפגע, את שמו ומענו, את מספר רישיון הנהיגה ומספר הרישום של הרכב שהוא נוהג בו ושם בעליו ומענו, ויציג, לפי דרישתם, את רשיון הנהיגה, רישיון הרכב או תעודת הביטוח ואת תעודת הזהות שלו אם היא נמצאת ברשותו וירשה להעתיק כל פרט הרשום בהם;
  2. יודיע מיד ככל האפשר ובאמצעי הקשר המהירים ביותר לתחנת המשטרה הקרובה למקום התאונה על אירוע ויפרט בהודעה את –
  1. שמו ומענו;
  2. מקום האירוע ומקום הימצאו הוא, ואם ידוע לו - גם שם האדם שנפגע ולאיזה מקום הועבר לטיפול;

(ב) לא יזיז אדם רכב המעורב בתאונה כאמור בתקנת משנה (א) אלא אם הרשהו שוטר לעשות כן או אם יש הכרח בכך לצורך הגשת עזרה למעורבים בתאונה זו.

החובות הן אם כן, הכל בהתאם לנסיבות:

  • לעצור את הרכב ולא להזיזו.
  • להזעיק כוחות הצלה (מד"א, משטרה, כב"א).
  • להעניק טיפול ראשוני בהתאם ליכולות בלי לגרום נזק נוסף.
  • לבודד את הזירה ואת הנפגע עד כמה שניתן למניעת נזק נוסף.
  • לחכות להגעת כוחות ההצלה.
  • למסור פרטים אישיים כגון שם, מען, פרטי ביטוח והרכב לגורמים הרלבנטיים.

החובה העיקרית, היא לעצור, לצאת מן הרכב, ולנסות לעזור במידת האפשר למי שזקוק לעזרה כתוצאה מהתאונה. במידה וניסית והשתדלת לעמוד לפחות בחלק מן החובות, וחיכית לכוחות ההצלה, בסבירות גבוהה מאד, לא תואשם באף עבירה שקשורה לעזיבת המקום או לאי מילוי חובות כלשהן.

תקנה 145 מדברת על חובות של נהג המעורב בתאונת דרכים שבה נגרם נזק בלבד. במקרה הזה היות ואין נפגעים החובה היא צרה יותר, וכולל בעיקר מסירת פרטים לצד השני, או להשאיר פרטים על גבי הרכב הניזוק.

הרציונל של החובה בתקנה 144 ו-תקנה 145 היא פשוטה.

אדם המעורב בתאונת דרכים, למרות שאינו אשם בתאונה, היות והוא נמצא במקום, ביכולתו ומחובתו להעניק עזרה ככל יכולתו. החובה אינה כוללת ביצוע ניתוח הצלה בזירת התאונה, אלא די בסיוע מינימלי.

בנוסף, הישארות במקום התאונה, מונעת נזק ראייתי. נהג אשר נשאר בזירה לאחר התאונה מהווה מקור נוסף לקבל מידע אודות נסיבות התאונה ומתן עזרה לרשות החוקרת לחקור את נסיבות התאונה, וכן, להפעיל את פוליסת הביטוח של הרכבים בהתאם, ללא צורך להטריח את קרנית.

חובות אלה הן בעלות פן מוסרי ולכן העבירה נתפסת בעיני בית המשפט כעבירה של חוסר מוסר.

נהג אשר מפר את החובות לפי תקנה 144, צפוי לפסילת מינימום של 3 חודשים. מאחר וזו עבירה מוסרית, ובעיני בתי משפט רבים רואים בה כעבירה נגד האדם, ועבירה מכוערת, בתי המשפט נוטים במקרים רבים להחמיר את רמת הענישה במידה רבה.

הפקרה לאחר תאונת דרכים

הוסף הערה