כיצד נוצר מצב בו נאשם מורשע בדין בגין עבירה אשר בית המשפט עצמו קבע כי בוצעה על ידי אחר?

פסק הדין בפרשת ברנע[1] נפתח בהתייחסות מפורשת לכך שהעבירה הנדונה בו בוצעה על ידי נהגת, ואילו אדם אחר הוא שהועמד לדין. בית המשפט, ביודעו כי הנאשם איננו מבצע העבירה, הרשיעו וגזר עליו עונש של פסילה ממושכת וקנס גבוה. הנהגת שביצעה את העבירה כלל לא הועמדה לדין.
בעל רכב עלול למצוא עצמו מורשע בעבירה שלכל הדעות לא עבר, בעוד האדם שנהג ברכב, המסוכן לעצמו ולציבור, לא נותן את הדין על מעשיו.
בעניין כהן[2] נדונה עבירה של חניה במקום אסור. מכוניתו של הנאשם אכן נצפתה חונה במקום אסור, אולם הנאשם כלל לא היה בארץ באותו יום. מובן כי הנאשם איננו זה שהחנה את הרכב, ולכן לא מקיים את דרישות הסעיף כלשונו. כיצד אם כן הורשע? החזקה שיוצר סעיף 27ב(א) לפקודת התעבורה היא שמאפשרת זאת. הסעיף קובע כי אם בוצעה עבירת תעבורה ברכב רואים את בעל הרכב כאילו הוא שנהג בו, אלא אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב או שהוכח כי הרכב נלקח ממנו ללא ידיעתו ובלי הסכמתו. כך מרשיעים את בעל הרכב, אשר הוכיח כי הוא לא ביצע את העבירה, אך לא הצביע על מבצעה האמיתי. משמעות הדברים אבסורדית: בית המשפט מרשיע אנשים בעבירות פליליות שלא ביצעו רק משום שהנהג מבצע העבירה לא נתפס. אילו הייתה מתגלה זהותו של הנהג, בעל הרכב לא היה מואשם כלל. אדם חף משפע מורשע, כיוון שאחרת מערכת האכיפה תתקשה במלאכתה!.
ניתן להעלות על הדעת כי אחת ממטרות הגישה היא לעודד את בעל הרכב לגלות את זהות הנוהג ברכב, ולמנוע מצב בו ניתן יהיה לחמוק בקלות מאכיפת הדין. אולם, חובת מסירת מידע לחוד והרשעה בעבירה פלילית ספציפית לחוד. ניתן להטיל אחריות על בעל הרכב בגין אי מסירת מידע על זהות הנהג, ככל שהמידע מצוי בידו או שבאפשרותו להשיגו במאמץ סביר. אחרת, מורשע אדם בגין מעשה ספציפי שיוחס לו בכתב האישום אך הוכח כי אינו ביצע אותו. מהי הפרשנות הראויה לסעיף 27ב(א) לפקודת התעבורה? חזקת האחריות מגלמת הנחה עובדתית במישור הראייתי: אם נעברה עבירה ברכב, ואין יודעים מי היה הנהג, מניחים כי בעל הרכב הוא שנהג ברכב עד שיוכח אחרת. אם הוכח כי הבעלים איננו הנהג, אזי הוא לא ביצע שום עבירה ואין מקום להרשעתו. מבחינת בעל הרכב, אשר כאמור לא עבר על החוק, אין משמעות לשאלה אם נתפס העבריין אם לאו. ישנן עבירות שמבצעיהן לא נתפסים, לא ניתן להרשיע ביודעין אדם חף מפשע רק משום שהעבריין לא נמצא. המצב הנוכחי מעיד על בעייתיות עצומה. פסק הדין בעניין כהן[3] אומנם דן בעבירת חניה, אולם בית המשפט יכול להגיע אל אותה תוצאה בלתי ראויה גם בעבירות חמורות יותר. בעניין ברנע[4] דובר על תאונת פגע וברח בה הולכת רגל נפצעה באורח קל במעבר חציה. בית המשפט, כאמור, הרשיע את הנאשם לאחר שקבע חד משמעית כי הוא לא נהג ברכב בשעת התאונה. ההרשעה הייתה עומדת בעינה גם אם לנפגעת היה נגרם נזק חמור יותר, או אף מוות. בית המשפט היה מרשיע אדם חף מפשע בעבירה חמורה של גרימת מוות שהעונש בגינה הוא מאסר. ניתן לחשוב על אין ספור סיטואציות אבסורדיות. נניח מצב בו אדם מציע את רכבו למכירה. קונה פוטנציאלי שערך נסיעת מבחן לרכב ביצע עבירה, ועזב את הרכב. בעל הרכב יורשע, אלא אם יספק לבית המשפט פרטים מלאים על זהות הנוהג ברכב והוא אכן יועמד לדין. במקרה זה מדובר באדם זר. יתכן כי זהותו כלל לא ידועה לבעל הרכב, או שהפרטים המצויים בידו אינם מאפשרים לאתר את הנהג. אנו דורשים מאדם חף מפשע למצוא את מבצע העבירה ולדאוג להעמדתו לדין- אחרת הוא יורשע בעצמו!. למעשה, אנו דורשים מאדם פרטי ליטול על עצמו את תפקידה של מערכת האכיפה.
עקרונות היסוד של דיני העונשין לא מאפשרים את יישומה של חזקת האחריות כפי שהדבר נעשה כיום. בנוסף, חזקה זו לא עולה בקנה אחד עם תכליות הענישה. אחת המטרות היא להרחיק את הנהג העבריין מהכביש למען שלום הציבור ולגרום לכך שהוא לא יבצע עבירות הקשורות בנהיגתו. מובן כי מטרות אלו אינן מושגות כאשר אנו מרשיעים אדם שלא ביצע עבירה. כמו כן יש להתייחס לעובדה כי לא מדובר בהרשעת חף מפשע בשוגג, תופעה חמורה לכשעצמה, אלא בהרשעת חף מפשע ביודעין.     
        
 
[1] ת"ד 30396/04 מדינת ישראל נ' ברנע
[2] ע"פ 1160/99 הכהן נ' מדינת ישראל
[3] ה"ש 2 לעיל.
[4] ה"ש 1 לעיל.